Lila Kimhi לילה קמחי

#71 מדיטציה מונחית בשכיבה בחוץ. הרפייה, פתיחות ונינוחות. ריטריט קיץ אוגוסט 2020

תרגול של מדיטציה בשכיבה הוא תרגול קלאסי במסורת הבודהיסטית. תנוחת השכיבה מזכירה לנו את היכולת להרפות, לשחרר, להניח ולנוח ומאפשרת לנו לפגוש את עצמנו ואת העולם בתודעה פתוחה.

 

#70 הטוב הבסיסי - ריטריט קיץ, אוגוסט 2020

שיחה בערב השני של הריטריט 18.8.2020

מה יש בנו שהוא יותר מאשר המחשבות שלנו על עצמנו? שיחה על חקירה של הדימוי העצמי השלילי לעיתים קרובות, חמשת האורחים והמבט הטוב של דמות מיטיבה עלינו. עבודה עם שלבי הזיהוי, קבלה, חקירה ואי הזדהות או הזנה, הבודהה וקואן יין כדמויות מיתיות ועוד.

# 69 הנחיות ערב ראשון בריטריט אוגוסט 2020

שיחת פתיחה בריטריט קיץ, אוגוסט 2020 #68

#67 מעברים - שיחה שניתנה בסדנה בסופ"ש יוני 2020

שיחה שניתנה במסגרת סופ"ש ביוני 2020 בסדנה בנווה שלום, יחד עם אמה שם-בה אילון ובעז עמיחי  

הסדנה סבבה סביב המעברים בחיינו - בראייה הבודהיסטית ודרך עיני הזהר. המעברים בין חיים ומוות, מעברים מזמן קורונה לזמן "רגיל" ועוד. על מה לשים את הדגש ומה ניתן ללמוד בעזרת המעברים בחיינו. 

#66 זכרון, עצמאות והשפה הסודית של העולם

שיחה שניתנה בריטריט סוף שבוע של יום הזכרון-עצמאות, 2018

והנה תמלול כל השיחה באדיבותה ובעזרתה הרבה של עירית מזור

זיכרון, עצמאות והשפה הסודית של העולם

אני רוצה להזמין אותנו לכמה רגעים של שאיפה נשיפה והרפיה ממש בסדר הזה.
עכשיו בואו נראה אם אפשר, מי שרוצה, לאט לאט לפקוח את העיניים ולהמשיך לשמור על אותו קצב, על אותו מקצב, שאיפה נשיפה, הרפיה. לא משנה איפה אנחנו, מה אנחנו חושבים או לא חושבים, מה אנחנו מדמיינים שאמור לקרות, אפילו רק זה, זה כבר עצום, כבר ענק. אז ערב טוב לכולם. הנושא של השיחה הערב: זיכרון, עצמאות והשפה הסודית של העולם. שמעתם את הזיקוקים קודם? זה לא היה יריות, מי שתהה, וכל היום היה את מה שנקרא יום הזיכרון. יש לו הרבה רבדים אצל הרבה מאיתנו ובטח בלי לדעת ובלי להכיר את רובכם אני מנחשת  שלחלק מכם יש קשר מאוד הדוק ואולי לא פשוט בכלל, אולי אפילו כואב עם היום הזה ועם מה שהוא מסמל, עם זכרונות או חוויות חיים שלכם או של אנשים שיקרים לכם מאוד ככה מועצמות דווקא היום. זה שם מעניין יום הזיכרון, אפילו יש צפירה בשבילו כדי  להזכר במשהו בבוקר ויום שלם אנחנו מתבקשים או מוזמנים ומוזמנות לזכור ובסוף היום הזה כאילו נראה קצת באופן שרירותי באיזשהו מקום, מי שר הטקס שהחליט על זה? פתאום זהו, זכרנו עד עכשיו, עכשיו זיקוקים, עכשיו עצמאות. בשביל חלק מהאנשים זה מעבר מאוד לא קל, מאוד לא קל, במיוחד אם זה פגש אותנו במקום כואב. אבל אני רוצה לדבר על המושגים האלה בצורה קצת אחרת ובאופן שהם מאוד קשורים ומאוד רלוונטים למה שאנחנו עושים כאן ביחד. המילה זיכרון היא מילת מפתח בתירגול ובלימוד הזה של ויפאסנה, אינסייט, או של מיינדפולנס. התרגום של המילה מיינדפולנס הוא תרגום קצת משונה לאנגלית של מילה בשפה עתיקה סנסקריט או פאלי שהיא שפה-אחות לסנסקריט שהשורש שלה הוא בעצם להיזכר, זיכרון, זאת אומרת מיינדפולנס, היום זה מטבע לשון כזה מאוד מאוד שכיחה, נולדה מהמילה הזאת, מהשורש הזה של להיזכר, של זיכרון. ובעצם מה זה אומר להיזכר? למה אנחנו צריכים להיזכר? או במה אנחנו צריכים להיזכר? והרבה פעמים, גם באנגלית המילה remember זה כמו לאגד את עצמנו, לאגד משהו בתוכנו שהתפרק שהתפזר, כמו גולות שהתפזרו בחדר וכל אחת הגיעה לזוית אחרת, לפינה אחרת מתחת לספה או בפינת הסלון או איפשהו בכיס של האח הקטן שלנו, משהו התפזר לנו. במסורת הסופית מדברים על זיכר, אותו הרעיון בדיוק, ה'להיזכר' במשהו. מה זה הדבר הזה ששכחנו? אז מה זה הדבר הזה שנגלה לנו? לפעמים, הרבה יותר פעמים ממה שאנחנו חושבים, במשך היום, פתאום נגלה לנו, פתאום מתאפשר לנו, איך זה קורה? יש לזה קשר מאוד הדוק למילה עצמאות, למושג עצמאות. ואולי נגיע בסוף לשפה הסודית של העולם, נראה.

בעיר אחת בשם סוקותאי בתאילנד עמד הרבה הרבה שנים פסל ענקי מחימר, (הסיפור שאני מספרת מופיע באחד הספרים של ג'ק קורנפילד, הוא נקרא "הלב הנבון"  אולי חלק מכם אני יודעת שמכירים אותו היטב) הפסל הזה שכן במנזר והנזירים טיפלו בו ככה כמו שמטפלים בפסל מחימר, לא יודעת מה זה אומר לטפל בפסל אבל בואו נגיד שעסקו בתחזוקה שוטפת. יום אחד היה מזג אוויר חם במיוחד והפסל נסדק קצת והיה סדק אחד מאוד גדול במיוחד. תחשבו על פסל מאוד מאוד גדול. אחד הנזירים שהיה סקרן מאוד, לקח פנס, טיפס על הפסל, והציץ פנימה. לעיניו הבזיק ברק של זהב טהור. מה מסתבר? סיפור אמיתי, שבתוך הפסל הזה שהיה מאוד תמים למראה ולא שום דבר מיוחד חוץ מהגודל שלו, סתם פסל מחימר, שכן פסל של בודהה מזהב אמיתי, פסל מוזהב שכמובן הערך שלו היה עצום והוא כוסה בשכבות של חימר ובוץ כנראה כדי להגן עליו מפלישות, מביזות, פשוט כדי להגן עליו. וכמובן אחרי שהוא נחשף ככה באופן הזה אז התחילו לעלות אליו לרגל והוא הפך להיות אחד המונומנטים המרכזיים בתאילנד. הסיפור הזה הוא מאוד סימבולי, יש לו כמה רבדים, מעבר לזה שהוא סיפור אמיתי וזה די מדהים לחשוב על זה זה באמת ככה, אני רוצה להסתכל עליו גם מהזוית הזאת האמיתית וגם מהזווית הסימבולית. מאוד בקלות אנחנו יכולים להתבלבל ולחשוב שאנחנו עשויים מחומרים נורא פשוטים, נורא אפילו יומיומיים, אפילו אולי בשיפוטיות שלנו לא שווים, משהו אפרורי כזה. אנחנו מכירים את עצמינו דרך אינטראקציות עם העולם עם אנשים אחרים, דרך התפקידים שלנו, דרך המחשבות שלנו השיפוטים שלנו, ההשלכות שלנו, דרך מה שאנחנו קוראים לו בטעות החיים שלנו, בחירות שעשינו בחיים. אנחנו מציירים לעצמינו ציור וסיפור  ובונים פסל בעצם של מי שנדמה לנו שאנחנו וכל אותו הזמן משהו אחר לגמרי קורה שם בעצם. כל אותו הזמן יש לב, לב מזהב, חומר מאוד יקר ערך, עדין, צריך לגשת אליו מאוד מאוד בזהירות וחלק גדול מהסיפור זה לפנות לו מקום. אנחנו בעצם מזיזים הצידה את השכבות של החימר, של הבוץ כדי שמשהו הרבה יותר אמיתי סוף סוף יוכל להתגלות ודרך הסדקים שלנו לזרוח. אבל אני רוצה להציע את המודל הזה של התגלות, (בשונה ממודל אחר ושניהם מודלים שקיימים גם בפסיכולוגיה המודרנית) בשונה ממודל אחר שמדבר למשל על התפתחות שגם זה קיים וגם לזה יש מקום כמובן בדרך הזאת שאנחנו עושים  אבל זה מודל שבעצם מניח מלכתחילה ששום דבר לא חסר בנו, שום דבר לא חסר בנו ושום דבר לא עודף. בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב. מכירים את זה? שיר של הילדים? "בדיוק בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב". ולמה אני מתעכבת על זה רגע? משום שהרבה פעמים להרבה מאיתנו יש תפיסה שגוייה, תפיסה לא נכונה, תפיסה מכאיבה של מי שנדמה שאנחנו ואנחנו תופסים את עצמינו ופועלים מתוך אותה תפיסה של נקודת החוסר. הלב של הדרך הזאת, הלב של התרגול הזה הלב של כל דרך רוחנית ששווה את השם מדבר על שינוי ההשקפה, שינוי של נקודת המבט מתוך הבנה עמוקה שמה שאנחנו רואים עכשיו הוא מתוך הראייה המוגבלת שלנו. איך שאנחנו תופסים כרגע את עצמינו הרבה פעמים זה מתוך שכבות המגן שלנו בכלל. מתוך המה שנקרא מיותר בשפה אחרת ולאט לאט אנחנו מוזמנים להתקרב ולהכיר משהו אחר בתוכנו שנמצא שם כל הזמן מת שנראה אותו כבר מחכה לשעת הכושר. זה לא כזה נדיר, זה די יומיומי יש לנו המון רגעים של חוויה של זה אבל בדרך כלל רובם הגדול מתחת לרדאר שלנו לכן  אנחנו לא זוכרים אותם ולא קולטים אותם אפילו ואנחנו נקלוט את הקשה את הדרמטי את הצבעוני את הרעשני את הבעיות, המיינד עשוי כסוג של אביזר לפתרון בעיות. אפשר לגבות את זה בכל מיני תאוריות השרדותיות אם חייבים אבל אפשר גם להניח אותן בצד כי הדבר החשוב הוא לא כל כך: טוב, אז למה זה ככה? למרות שזה נורא מעניין, למה זה ככה עובד? אלא מה באמת קורה שם בפנים? מה באמת מניע את כל העסק הזה שנקרא אני או החיים שלי? ואולי זה הפוך? אולי זה אחרת? אולי זה לא: הנה אלה הם החיים שלי (יש שורה בשיר שאני נורא אוהבת, "החיים האלה, הכשלון המפואר הזה") ויותר אנחנו של החיים בעצם? מי שייך למי פה? אנחנו מתחילים לשנות את נקודת המבט בעדינות. הבודהה מזהב, הפסל הזה שנחשף דרך שכבות המגן שלו, דרך שכבות החימר והבוץ מלמד אותנו המון גם על מה שקורה לנו בפנים. קודם כל אם אנחנו מסתכלים על התופעה הזאת, תושבים של עיר שלמה שכחו. שכחו את הטבע האמיתי שלהם. כולם ביחד, שכחה קולקטיבית, זה די משונה. וזה לא סתם בכל מיני תרבויות בכל מיני מקומות כולל היום אצלנו פה בתרבות הזאת, יש את יום הזכרון, אנחנו רוצים לזכור משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לנו. מהו הדבר שמאוד מאוד חשוב לנו לזכור ויכול לשנות את החיים שלנו עד כדי כך? מה זה הדבר הזה שנגלה לנו ברגעים שבהם אנחנו לא עסוקים מדי בלתכנן את העתיד שלנו, להתחרט על העבר שלנו, לאכול לעצמינו ת'ראש על מה שעשינו או לא עשינו, להאשים את עצמנו, להאשים אנשים אחרים ולחיות בעיקר בעבר ובעתיד.   לכמה רגעים של חסד במהלך היום פתאום אנחנו פוגשים משהו דרך הצליל לפעמים כאן ועכשיו ברגע זה, תחושת הגוף שלנו ברגע זה כאן ועכשיו פתאום לשים לב למחשבות שרצות לי ברקע כל הזמן לשים לב לטון שלהן, לאופן שבו אני מדברת עם עצמי, הדו שיח הפנימי הזה, בקטן, רק להתחיל להבחין מה באמת קורה שם בפנים? מי אחראי על העסק? מי מניע את זה? של מי זה? מי מחליט פה? מי מחליט פה?

 
אז מסתבר שהתאמנו הרבה מאוד שנים בלהיות מי שאנחנו עכשיו, זה לא בא לנו בקלות התחלנו את המסע הזה בחיים מאוד מאוד פתוחים לעולם, אם אנחנו מסתכלים על תינוקות שרק נולדו, היום יצא לי לבלות כמה זמן עם יצור כזה קטנטן  שיצא לפני פחות מחודש מהבטן של אמא שלה שזה חתיכת מסע, כן? מאיפה היא הגיעה לשם? אני יודעת איך היא הגיעה לשם... אבל באמת איך זה קרה? באמת איך נהיה בן אדם מתוך הדבר הזה? והתינוקות האלה הם כל כך פתוחים לעולם, אין הבדל, אין הפרדה, התודעה שלהם כל כך פתוחה אנחנו לא סתם נמשכים כולנו לתינוקות קטנים, רק להסתכל, רק לראות מה זה הדבר המקסים הזה, הם לא הדבר הכי יפה בעולם, אתם יודעים, תינוק, לפעמים זה נורא נורא מתוק אבל הם נראים קצת משונה, לפעמים, לא כולם, לא תמיד, אולי שלכם היו מדהימים מההתחלה אולי ישר יש התאהבות אבל לא תמיד, לא תמיד אבל יש פה משהו באופן שבו אנחנו נקסמים מהיצור הזה שהוא הגיע טרי טרי טרי לעולם והמבט שלנו שנח עליהם הוא מבט מאוד מיטיב, ישר יש בנו איזה חיוך פנימי, ישר יש איזושהי שימחה, יש משהו שם שמתפעל מהראשוניות מהטריות, מהרעננות הזאתי והתינוקת או התינוק אין להם בהתחלה שום הבחנה בינם ובין העולם, הם שוכבים על הגב פתוחים לגמרי , מן full trust כזה בעולם, איכשהו העולם מתגייס לתת להם, במקרה הטוב, את מה שהם צריכים ותכלס עצם זה שכולנו כאן היום זה די עדות לזה, גם אם הילדות שלנו לא היתה בדיוק, לא יודעת, הכי לפי הספר, נהדרת ומתוקה... כנראה שמישהו טיפל בנו כמו שהיינו צריכים או צריכות כדי להגיע לכאן עכשיו. המבט הזה שיש לנו על התינוק הרך, אני רוצה להזמין אותו אלינו אל הימים האלה שיש לנו ביחד. המבט על עצמנו, המבט על אחרים  looking at each other with kind eyes להסתכל אחד על השני בעיניים טובות, עיניים מיטיבות, להסתכל על עצמנו בעיניים טובות עיניים מיטיבות. יש כל מיני מחקרים שמראים איך באופן טבעי אנחנו נוטים למה שנקרא negative bias באופן טבעי אנחנו נלך למה חסר, מה שלילי, מה לא תקין, מה לא בסדר. שוב מנגנון הישרדות וכו' בלי להכנס לזה יותר מדי, זאת הנטייה האוטומטית. כשאנחנו יודעות או יודעים שזה ככה, שהשופט הפנימי בועט מבפנים, שצובע לנו את כל מה שקורה כאן עכשיו, שום דבר פה לא בא לנו טוב, לזכור שכרגע זה מה שמופעל ולהביא מנגד את המבט האחר על עצמנו קודם כל כעל היצור הרך הזה כי זה מה שהיינו פעם, לגמרי, שהגיע לגמרי חשוף ומתוק ופתוח לעולם ומאוד מעורר אהבה, מאוד מעורר סקרנות, אפילו המילה שעולה לי –השתאות, ואיפשהו במהלך השנים צברנו על עצמינו כל מיני אמירות ושיפוטים ו- so-called הבנות ומחשבות שבכלל לא שלנו אבל קנינו אותם לגמרי כי זה מה שנתנו לנו לאכול זה מה שהאכילו אותנו. זה אפילו מתחיל מהדבר הכי קטן של לקרוא לדברים בשמם. נגיד, רובנו עברנו דרך זה, איך עושה פרה? שואלים את הילד שוב ושוב, בקושי היא יודעת להגיד משהו, בטח לא להבין מה זה פרה אבל אנחנו מלמדים את השמות של הדברים ואיך הם עושים, איזה צליל הם משמיעים וזה מה שהילדה או הילד לומדים, ככה קוראים לזה. קורה לנו דבר נורא מעניין בתודעה כשאנחנו מתחילים לתת שמות לדברים, כשהאמא אומרת לנו: איך קוראים לך? תגיד לי את השם שלך, תומר תומר, גיא גיא... בגיל שנתיים, משהו כזה, תומר משתכנע. לפני זה אין לו שום עניין, לפעמים ילדים בגיל הזה מדברים על עצמם בגוף שלישי אבל מתישהו אחרי שחופרים להם הרבה: איך קוראים לך? איך קוראים לך? איך קוראים לך? והוא מדקלם את השם שלו, הוא מתחיל לדבר על עצמו בגוף ראשון, זה אני, זה מי שאני. הרבה פעמים כשאנחנו נותנים שמות לדברים יש לזה הרבה ערך, אנחנו לומדים את העולם כמובן וגם יש בזה הרבה חסרונות. נדמה לנו שאנחנו יודעים מה זה הדבר הזה, איך קוראים לעץ הזה, מי יודע איך קוראים לעצים הגדולים פה? על המדשאה? מישהו יודע? מישהו חובב עצים כמוני? "מכנף נאה". אתם מכירים? שם משונה כן? העצים אגב לא יודעים איך קוראים להם. לא מעניין אותם בכלל השמות האלה בעברית, באנגלית, בערבית, ברוסית... כל מיני אנשים עוברים כאן וקוראים להם בשם, תראו תראו את העץ הזה, מסתכלים רגע וממשיכים הלאה, טוב ראינו, טוב ראינו, אנחנו יודעים איך לקרוא לזה בשם, קוראים לזה עץ, או בכלל אנחנו מומחים, קוראים לזה "מכנף נאה". מסתכלים על זה לרגע ו-next, . זה לא מעניין, זה משעמם, ראיתי אותו כבר. הרבה פעמים כשמגיעים לטייל בארץ שנקראת זרה, ארץ אחרת, חוץ לארץ, במיוחד אם זה טיול מאורגן אז המדריך לוקח את כל הקבוצה ומטפסים יום שלם ומגיעים לנקודת תצפית וסוף סוף הוא יכול להצביע על ההר הענק שעומד ממול להגיד חברות חברים הנה הנה האררט. כולם נושמים לרווחה, עכשיו אנחנו יודעים  מה זה. בהודו הרבה פעמים כשמגיעים לטייל ככה בקבוצות מאורגנות, יש להם שמות להרים אבל לא לכולם. אולי לרובם לא ואז שואלים את המדריך איך קוראים להר הזה? אה, מאונטן. כן אבל איך קוראים לו? ביג מאונטן (צחוק בקהל). זה לא מספק אותנו, אנחנו רוצים את השם. כשאנחנו מקבלים את השם הרבה פעמים, באותו רגע אנחנו מאבדים עניין. שימו לב לתופעה המשונה הזאת כאילו אנחנו מכירים, באמת מכירים את הדבר כי אנחנו קוראים לו בשם. אז אני רוצה להזמין אותנו לא לקרוא לזה בשם. לפגוש את מה שאנחנו פוגשים בנוף החיצוני, בנוף הפנימי בעיניים של הילד הזה או הילדה הזאת שיש בהם פליאה וסקרנות ואין בהם שום אג'נדה ואין להם שום תוכניות, עד כדי כך שום תוכניות, אתם יכולים לארוז את התוכניות שלכם יחד עם ה"חפצי לא כל כך ערך" שהשארנו בכספת. לארוז את האג'נדה. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לפה עם: "טוב הולך להיות לי מלא מלא זמן למדיטציה, אין לי מושג איך אני אעבור את זה, לפחות אני אפתור כמה מהבעיות שיש לי בחיים, לפחות אני אשב על כמה מהחידות הגדולות שמעסיקות אותי: להתחתן או להתגרש, לעשות ילדים או לא לעשות ילדים, איך לעשות ילדים, ללכת ללמוד באוניברסיטה או לצאת למסע נדודים בעולם. כן! (צחוק בקהל) רעיון מעולה!...  או - מה אני אעשה עם החיים שלי? זה בא מתוך ההשקפה, מתוך התפיסה המוטעית והסופר מכאיבה שאנחנו אחראים במאה אחוזים על מה שקרוי בטעות קיבל את השם והכינוי "החיים שלנו". ושוב כשמשהו קיבל שם, אנחנו מפסיקים להתעניין בו. אותו הדבר, אותו הדבר בדיוק בנוף הפנימי שלנו. אנחנו ניתן לכם במהלך הימים הנחיות איך עובדים, איך מוצאים את הנתיבים בתוך היער הגדול הזה בפנים, בתוך העולם הזה ומה באמת קורה שמה מתחת לכל הרעיונות שלנו, מתחת לדעות שלנו מתחת, להשקפות שלנו, מתחת למחשבות שלנו, מתחת לטלפרינטר הזה שכל הזמן רץ ומספר לנו ומתווך לנו את העולם: הנה עץ, הנה ציפור, הנה יש פה מלא אנשים, למה קוראים לנו יוגים?  זו מסורת שהגיעה מהודו וככה מתייחסים למתרגלים, זה כאילו כינוי של כבוד אבל מי שלא מכיר או מכירה זה נשמע כמו יוגורט...(צחוק) בשביל מה? גם ככה הדברים נורא משונים בהתחלה, לא צריך להוסיף עוד מילים מוזרות. זה מעניין כי חלק גדול מהתהליך שקורה לנו זה בכלל תהליך של פרימה, אפרופו איך מורידים שכבות של חימר ובוץ? מישהו יודע? מי עבדה פה בבוץ אי פעם? עירית. זהו? עוד קצת. זהו? נורא כדאי לכם, זה נורא כיף, זה חתיכת חומר מהמם הבוץ וכשהוא מתקשה הוא נהיה ממש ממש קשה, הוא נשאר גמיש אבל מאוד מאוד קשה, אנחנו בונים איתו בתים. אבל מה? קצת מים, קצת, לא הרבה, קצת סבלנות, תנועות כאלה עדינות של התמדה, לאט לאט הוא מתפורר, נמס. כדי להוריד שכבות, אי אפשר לבוא עם איזמל ופטיש, אנחנו מסתכנים בלפגוע בזהב הרך, העדין בפנים. צריך לדעת איך לגשת. זה חלק גדול ממה שאנחנו לומדים פה במדיטציה, זה ממש לא רק טכניקה, זה בהחלט בהחלט אומנות. אפשר לקרוא לזה אומנות החיים כי מה שאנחנו עושים ועושות בדרך הזאת ומה שאנחנו נפגוש וכבר פוגשים ופוגשות בדרך הזאת הוא לגמרי זה, עשוי מאותו חומר ונרצה לעבוד עם זה בעדינות וברכות ובנחישות ובהתמדה ועם עיניים טובות ועם סקרנות ועם עניין ובעיקר לא לעשות לו את העוול הזה של לקרוא לו בשם. אפילו, אתם יודעים, השם, ניקח כותרת "חרדה", היום זה כאילו מן שם גנרי שמחביא בתוכו כמעט את כל התחושות שלנו. יש מן אמירה כזאת שאנחנו מתנהלים רוב הזמן "with mild anxiety in the background". יכול להיות שאנחנו מאוד יכולים להתחבר לזה, יש משהו שכל הזמן רועד שם בפנים, לא מסופק ולא, לא מסכים ולא בטוב, mild anxiety in the background . מצד שני, לקרוא למשהו anxiety,  : חרדה - סגרנו אותו הרמטית בתוך איזה קופסה, בתוך איזה תווית. מה באמת קורה שמה? אז לאט לאט עם פנס אנחנו נכנסים למעבה היער לשמוע את השפה הסודית של העולם. העולם הפנימי, העולם החיצוני, בלי אג'נדה. לפעמים זה ירגיש לנו כאילו היינו חוקרי ציפורים נדירות שבאמצע הלילה כשהן רק מתחילות להתעורר לפני השחר אנחנו נכנסים ורק מקשיבים או רק מתבוננים. אנחנו לא מחפשים שום דבר ספציפי, לא משנה כל כך מה נפגוש, משנה איך נפגוש. מדיטציה זאת מילה מלאכותית קצת לדבר על פגישה. שום דבר ממה שנפגוש לא יקרה בגלל המדיטציה. זה בסך הכל חושף לנו את מה שממילא קורה שם כל הזמן. אבל אנחנו נלמד יותר ויותר כלים איך עושים את הפגישה הזאת, איך בכלל זה נחשף, והרבה פעמים, התחלתי להגיד קודם, זה תהליך של פרימה. יש את ה... אני לא יודעת אם יש עד היום אבל את הצעצועים האלה שמותחים את הקפיץ, מותחים, מותחים, מותחים נכון? ואז מרפים מהם, יש את זה היום? בעידן ה... לא יודעת מה, שכל ילד בן שנתיים, בחיי שנתיים, יודע יותר ממני על איך מתפעלים את הלא יודעת מה, את הטלפון, אבל אתם מכירים את המשחקים האלה עם הקפיץ? שהיינו מותחים מותחים מותחים, היינו, פעם, בעידן שלא היו טלפונים סלולאריים, איך אפשר בכלל לדמיין דבר כזה, קיצר מותחים אותו ואז מניחים אותו, נכון? ואז הוא עושה כל מיני דברים, רץ, מתופף, עושה משהו. זה לוקח זמן עד שהמומנטום של המתיחה של הקפיץ מפסיק, נכון? ואז הצעצוע הזה נרגע. זה בדיוק מה שקורה לנו במדיטציה או בכלל בסטינג כזה: מתחנו ומתחנו את הקפיץ שלנו, של החיים שלנו, מתחנו את עצמנו, החיים מתחו אותנו, תקראו לזה איך שאתם רוצים ועכשיו קוראת פה הרפיה והרבה פעמים איך זה נראה? זה נראה בלאגן אחד גדול. הרבה פעמים הבלאגן הזה מתבטא בלהרדם, מתבטא בתחושות עוינות, מתבטא בכאבים, מתבטא בשליליות מאוד גדולה, מתבטא בשיפוטיות מתבטא בתחושות חוסר ערך עצמי, וזאת רק ההתחלה. תזכרו שזה חלק מתהליך הניקוי. אל תעצרו שם. אנחנו כל כך רגילים לשפוט את מה שקורה לפי מה שאנחנו חווים: נעים לי או לא נעים, אם נעים לי זה טוב, אם לא נעים לי זה לא טוב, באופן מאוד אינטואיטיבי אנחנו עושים את זה. הרבה יותר עמוק מהנעים לי לא נעים לי הזה ישנם החיים וישנה השפה הסודית של החיים שבשביל להכיר אותה אנחנו מתבקשות ומתבקשים באופן מכוון ומודע לזנוח את המבט הרגיל שלנו על הדברים. לזנוח את התיוג שאנחנו מתייגים את עצמינו ואת האחרים, את העולם החיצוני ואת העולם הפנימי שלנו ולצאת להרפתקאה הזאת עם כלים אחרים. אז אחד מהכלים אני חוזרת שיהיה קל יותר לזכור, המקום של ה- kindfullness.  במקום מיינדפולנס אפשר להחליף את זה בקיינדפולנס. במילים אחרות, עיניים טובות, עיניים מיטיבות, זה סוג של הסכמה, מוסכמה חברתית שאנחנו חתומים עליה כאן והמקום הזה של השקט, של הדממה, יכול אצל חלק מאיתנו מאוד להעצים את תחושת חוסר הנוחות במיוחד בהתחלה. לוקח לנו זמן להבין עד כמה זה דלישס, עד כמה זה כיף שאנחנו לא צריכים להשתתף במשחק החברתי הזה של לספר מי אנחנו, מה אנחנו עושים, איך קוראים לנו, מאיפה באנו, נה נה נה נה נה נה, כל זה ובמקום זה לפגוש את עצמינו ואת החיים ואנשים אחרים באופן לא מילולי, אחרת, מתחת למסיכות, מתחת לתפקידים, מתחת לרעיונות, מתחת לשמות ובפגישה הזאת מלכתחילה אנחנו מוזמנים להיזכר בעיניים טובות, בעיניים מיטיבות. כשהמבט שלנו נוקשה וקשה ושיפוטי ומקטלג וישר מטייל לתוך הדימוי העצמי הנמוך שלנו משהו בנו נאטם שם כי זה כואב מדי וכדי שמשהו בנו יסכים להפתח אנחנו צריכים לבוא מאוד מאוד בעדינות לפרח הזה שאנחנו, לתינוק הזה ,אם תרצו, שאנחנו ובעצם במובן עמוק, אני לא יודעת אם אתם מכירים את המושג הזה: re-parent ourselves. בעצם איך נתרגם את זה בעברית? הורות פנימית, אבל מיטיבה, אני ישר מסייגת את זה כי באמת אנחנו רוצים לגדל בתוכנו את הדמות המיטיבה הזאת שעוזרת לתנועה גם של השכבות מבחוץ להתמוסס וגם של הזהב מבפנים לזרוח. אז המיטיבות הזאת, העיניים הטובות זה דבר ראשון. לשים לב לדיבור הפנימי שלא יהיה נוקשה מדי. כל הסיפור של הצלחה וכישלון נדבר איתכם עליו בהמשך אבל כל מה שאתם יודעים על זה, תשכחו מזה. תשכחו מזה. המדיטציה לא נכנסת בכלל לאזורים האלה. הצלחה וכישלון לא רלוונטים פה. אין לנו את זה. זה לא קיים. כל מה שאתם עושים אתם לא יכולים להכשל וגם לא להצליח, זה הרבה יותר מעניין מזה. זה הפגישה הזאת שקורית ומה אנחנו פוגשים ומה מתאפשר לנו דרך מה שאנחנו פוגשים. לאט לאט אנחנו מתחילים לראות מי באמת מנהל שם את העסק, מהזיכרון דרך השפה הסודית של העולם עד לעצמאות המלאה. מלאה, שלמה. החופש הזה שבמסורת הבודהיסטית מדברים על החופש האולטימטיבי של הלב והתודעה, אותה מילה בשפה העתיקה, לב ותודעה, המקום הפנימי הזה שהוא לגמרי חופשי, חופשי בעולם, חופשי להיות, לזרוח את כל האור שלו, חופשי מכל הכבלים ובכל אחת ואחד מאיתנו יש את הפוטנציאל הזה, חופש. זה חדשות מאוד מאוד טובות. לא חשוב ולא רלוונטי מה אתם חושבים על עצמכם. אני רוצה שתזכרו את זה בתור משפט מפתח: כל מה שאתם חושבים על עצמכם, כל מה שאתם חושבים על עצמכם הוא לא האמת, באחריות. כל מה שאתם חושבים על עצמכם הוא לא אמת, זאת רק מחשבה, זאת רק מחשבה. מה שאנחנו באמת הוא גדול ועצום לאין שיעור ממה שנדמה לעין, ממה שהמינד יכול להבין. המינד שלנו הוא כלי טוב אבל די מוגבל. ולאט לאט אתם תראו, חלק מכם שזאת הפעם הראשונה ברטריט, אולי כבר שמתם לב, שתי דקות עוצמים עיניים וכל מה שרצינו זה רק להיות בשקט וכל מה שאנחנו חווים זה את הרעש. תזכרו את הצעצוע הזה שעכשיו הוא נפרם, ברוך השם סוף סוף. אנחנו מרשים לו להפרם, לא להבהל, משהו נפרם כדי שהוא יוכל לנוח. זה כמו אם תקחו כוס עם מים וקצת חול בוץ וכל הזמן כל הזמן ננער אותה, המים יהיו עכורים אבל סוף סוף נניח אותה רגע על השולחן וניתן למים להצטלל, זה מה שקורה באופן טבעי, זה תופעת טבע כזאת, זה הרבה ממה שקורה כאן, אנחנו מניחים את עצמנו, נחים בתוך החיים שלנו, בין אם בישיבה, בין אם בהליכה, אנחנו ניתן הנחיות לתנוחות השונות של התרגול ובזכות המנוחה הזאת סוף כל סוף משהו יכול להצטלל, אוקיי? אבל יש פה אותיות קטנות בבקשה בבקשה תעשו חסד גדול עם עצמכם ואל תבואו עם סטופר לכאן. אל תגידו יאללה אני כבר חמש וחצי דקות יושב ושום דבר לא הצטלל. תזכרו זה לא בידיים שלנו. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת כמה גרגרי חול יש שמה. אני יותר מעדיפה בעצם את הדימוי הזה של הקישוטים האלה שהיו בסלון של הסבתות, נכון? משהו כזה שקוף עם שלג בפנים, עם עיר קטנה מארץ אחרת, היינו הופכים את זה ואז היה שלג שלג שלג שיורד, זה נורא כיף כזה לראות את זה, נורא יפה, היינו מניחים את זה ואז לאט לאט כל השלג היה נערם, היינו רואים את העיר או מה שזה לא היה בתוך הדבר הזה, איך זה נכנס לשם? איך הכניסו גרגיר גרגיר פנימה? יש המון שאלות שילדים שואלים על הצעצועים האלה. זה בדיוק אותו תהליך, או תהליך מאוד מאוד דומה למה שקורה לנו ומה שנקרא החיים שלנו וכולכם הגעתם לכאן מתוך רצון לפגוש משהו, מתוך כמיהה למשהו, הרבה פעמים אם נשאל אתכם אתם תבואו עם איזה תשובה אבל הרבה הרבה פעמים זאת לא תהיה התשובה הבאמת נכונה לגבי מה הביא אתכם כי הרבה פעמים לא נדע, אנחנו לא באמת יודעים למה אנחנו כאן עכשיו. זה בסדר גמור לא לדעת זה אולי התחלה של ידידות מופלאה, עד כדי כך, דווקא לא לדעת. זה כל כך קשה לנו כבני אדם. אנחנו כל הזמן רוצים לדעת כדי להרגיש בטוחים בעולם כל כך לא בטוח שמשתנה כל הזמן. אם אני רק אדע, אם אני רק אבין, אז אני ארגיש בטוחה או בטוח ובעצם זאת הזמנה לא לדעת. לא לדעת דרך העיניים הרגילות שלנו, דרך הכלים הרגילים שאנחנו רגילים לדעת בהם. אז בתרמיל שלנו אנחנו מצטיידים בריטריט הזה בעיניים טובות, אנחנו מצטיידים בהתמדה, לא פחות חשוב ולא בשביל לדפוק את הראש בקיר ולהכריח את עצמנו לעשות משהו אבל בשביל לדעת שכדי לעבוד עם התנועה של הדברים שקורית אצלנו לפעמים באופן מאוד אינטנסיבי ומכאיב, צריכים את האורך רוח, אנחנו צריכים את ההתמסרות, אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום רגע בשקט, בשביל להסתכל בשקט על הרעש כי הרבה פעמים מה שנשמע זה רק את הרעש. ואתם יודעים מה? זה חדשות מאוד טובות, זה כבר התחלה טובה. אנחנו נכנסים הביתה ויש מלא מלא רעש בבית והשכנים צועקים והילדים עושים בלאגן, והטלויזיה דולקת והרדיו.... ולאט לאט השכנים נרגעים, הילדים הולכים לחברים, טלויזיה כיבינו, כיבינו את הרדיו, כולם סוף סוף הלכו, השאירו אותנו לבד, שקט, ובשקט הזה נשמע חזק מאוד - את המזגן, את המקרר, את הטק טק טק של השעון שיכול לחרפן לפעמים. הצלילים היותר עדינים סוף סוף יש להם הזדמנות, לפעמים הם יכולים לאתגר אותנו, באנו עם אג'נדה של שקט, מה זה כל הרעש הזה? תזכרו שזה תהליך בריא, מאוד בריא, מאוד טוב, תאפשרו אותו לעצמכן. אל תבואו עם קני המידה שאתם רגילים לשפוט בהם דברים, תבואו בלי שום קנה מידה, בידיים חשופות, בעיניים שמתפעלות: מה זה הדבר הזה? מה זה התופעה הזאת עכשיו? מה זאת מחשבה בכלל? מה זאת תחושת גוף? מה זה צליל? מה מתאפשר לי כשאני נותנת לעצמי לנשום פנימה, לנשום החוצה ולהרגע, לנוח, מה זאת מנוחה? התמדה, נחישות, רכות, עדינות, סקרנות, עניין וכל כך הרבה פעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, מכירים את המשפט הזה? דווקא שנניח את האג'נדות שלנו בצד, דווקא אז פתאום בגלל שהתודעה מצטללת, גם אם זה לא מרגיש ככה, פתאום תגיע התשובה, פתאום נבין משהו, קוראים לזה אינסייט. ואם רוב המחשבות שלנו הן חומר לעוס לעייפה ודי שגרתי ודי אפילו משעמם, מדי פעם יהיו לנו תובנות ושם נרצה דווקא להתעכב ולהרהר בהם, לראות איך הם קשורים ומה זה אומר לאט לאט, לאט לאט. אני רוצה להזמין אותנו לנוח כמה רגעים לנוח בחזרה, כמו שאתם אתם לא צריכים להשתפר בשום דבר. מדיטציה לא אומר להפסיק לחשוב. מדיטציה לא אומר להרגיש משהו מסויים או לא להרגיש משהו מסויים. מדיטציה אומר החיים, ומרגע לרגע פגישה עם מה שעכשיו. אז מוזמנות ומוזמנים לעצום עיניים. שאיפה, נשיפה, הרפייה. להרפות את הפנים, את הכתפיים, את הלב, את הבטן, גב, זרועות, רגליים, להרפות את כפות הידיים, כפות הרגליים, ושוב ושוב שאיפה, נשיפה, מעצמן, הרפייה.

בדממה שמאפשרת את הצלילים, שבזכותה ועל פניה הם צומחים יש שקט שמאפשר את הרעש ויציבות שמאפשרת לעכירות ולבוץ להראות ואז להצטלל we make ourselves. Available . אנחנו מאפשרים שזה יקרה ככה בלי טוב או רע, בלי נכון או לא נכון, בלי הצלחה ובלי כישלון, פשוט כפי שזה, פשוט כפי שאנחנו. בדיוק בדיוק כמו שאנחנו ככה זה טוב. תשומת הלב מוזמנת אל ההיזכרות שוב ושוב אל הגוף כמשאב, הגוף כל הזמן נמצא רק כאן ועכשיו, הגוף לא יכול להיות בעבר ולא יכול להיות בעתיד. אין משמעות לצעד בעתיד או בעבר. רק כאן, רק עכשיו. הנשימה שהיתה - היתה. הנשימה שעדיין לא הגיעה - היא רק רעיון. מה קורה כשאנחנו פוגשות או פוגשים את הנשימה של העכשיו? לתת לעכשיו לנשום אותנו.

 

#65 שיחת סיום הריטריט - היו אי לעצמכם ולאחרים

מתוך ריטריט לימוד ותרגול דרשות הבודהה, מרץ 2020

בזמנים מורכבים שכאלה,האיכות של איזון פנימי עמוק היא אולי הנחוצה ביותר. בסיומו של ריטריט דרשות הבודהה נזכרנו באיכות הזאת ובאפשרות שלנו "להעביר את זה הלאה". 

#64 הנחיות לתרגול עם שחרור ההשקפה ועם מחשבות לא מיטיבות

הנחיות בוקר היום הרביעי בריטריט דרשות הבודהה, לילה קמחי וקרן ארבל, מרץ 2020

#63 תרגול מונחה לריפוי הלב והתודעה - אהבה וידידות,חמלה, איזון ושמחה

הנחיות ערב היום השלישי בריטריט דרשות הבודהה, לילה קמחי וקרן ארבל, מרץ 2020

#62 השקפה נכונה: לצלוח את מסע החיים או - מהשקפות-לחופש. לימוד הדרשה של הבודהה על שחרור מהשקפות

שיחת דהרמה ביום השלישי בריטריט דרשות הבודהה, לילה קמחי וקרן ארבל, מרץ 2020

#61 מדיטציה מונחית - ארבעת סוגי המאמץ הנכון

מדיטציה מונחחית ביום השני בריטריט דרשות הבודהה, לילה קמחי וקרן ארבל, מרץ 2020

לפי הדרשה של הבודהה על ארבעת סוגי המאמץ הנכון - המאמץ לשמור שלא יתפתח מה שלא מיטיב, המאמץ לשמוט ולנטוש את מה שהתפתח ואינו מיטיב, המאמץ לפתח את מה שמיטיב ולא התפתח, והמאמץ לטפח את מה שמיטיב וקיים בתודעה. 

#60 הנחיות בוקר - איך חוצים שטפון

הנחיות בוקר היום השני בריטריט דרשות הבודהה, לילה קמחי וקרן ארבל, מרץ 2020

ההנחיות הן בעקבות הדרשה של הבודהה על חציית השטפון שניתנה בערב הקודם. מוזמנות.ים לתרגל את התודעה.

#59 איך חוצים שטפון? לא זה ולא זה

שיחת דהרמה שניתנה ביום הראשון בריטריט דרשות הבודהה, לילה קמחי וקרן ארבל, מרץ 2020

השיחה מבוססת על סוטרה קצרה בה הבודהה נשאל על ידי "יצור שמיימי" איך הוא הצליח לחצות את השיטפון. 

על ידי שלא עמדתי על מקומי ולא דחפתי (נאבקתי), ענה הבודהה.

כשעמדתי על מקומי, שקעתי. כשדחפתי - נסחפתי. על ידי שלא עמדתי על מקומי ולא דחפתי, כך חציתי את השטפון.

השיטפון הוא כמובן מטפורה לדברים בהם אנחנו נאחזים. התשובה המעניינת של הבודהה מוציאה אותנו מהמוכר והידוע אל מחוזות אחרים של ידיעה ומשם - אל החופש. 

שיחת פתיחה לריטריט סוטרות, לילה וקרן #58

מרץ 2020

#57 שאלות ותשובות - לילה וקרן, ערב אחרון. ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

#56 הנחיות יום 6 - לא עצמי, ריקות וטבע הבודהה. ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

הנחיות של היום האחרון המלא: לשים לב לרגעים בהם העצמי עולה - ולהרפות. לא אני , לא שלי, לא בשבילי, לא בגללי... חקירה מתמשכת של תחושת העצמי, ופתיחה אל הבנת הריקות הקשורה גם לטבע הבודהה. אספקטים שונים של אותו הדבר. 

#55 תרגול מטה - לראות דרך עיני הדמות המיטיבה. ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

תרגול המטה - איכות הלב של ידידות, טוב לב אוהב היא איכות שיש לפתח ולטפח בחיינו. ישנן דרכים רבות לתרגל מטה. בתרגול כאן מוצעת התבוננות דרך עיני הדמות המיטיבה. 

#54 מהעצמי הקטן אל העצמי הגדול - יום 5. שיחה בריטריט חנוכה

דצמבר 2019 

חידת העצמי  - מי או מה אנחנו באמת? ארבעת מוקדי ההאחזות כוללים את ההאחזות בתענוגות חושיים, ההאחזות בדעות, עמדות ורעיונות, ההאחזות בהרגלים וטקסים וההאחזון ברעיון העצמי. 

מה מתאפשר כשאנחנו עוברים מעבר לרעיון העצמי הקטן והמצומצם ואיך לעשות את זה? 

#53 הנחיות בוקר שלישי. התמסרות והבנת עומק של תחושות גוף וחולפיות. חנוכה

ריטריט חנוכה, דצמבר 2019

ההתמסרות לתרגול עוזרת להפיק ממנו את המירב. הדרשה של הבודהה אודות החץ השני ואיך עובדים עם כאב ותחושות לא נעימות. מושג הוואדנה - נעים, לא נעים או נייטרלי - והתגובות הפנימיות שלנו להרגשות הללו. התבוננות על החוויה דרך הפריזמה של החולפיות - אניצ'ה.

#52 נסי משהו אחר. התמסרות". יום 2. שיחה בריטריט חנוכה"

דצמבר 2019

מהי התמסרות, ממה עשויה, מה קורה לנו כשאנחנו מתמסרים/מתמסרות, למה לשים לב ועל מה אפשר לסמוך. ההתמסרות קשורה בין השאר לאיכויות כמו אמון, אמונה, בטחון, שחרור, הרפיה ואיכויות לב. יש לה את היכולת לפתוח את ליבנו ואת תודעתנו מהמיצר אל המרחב הגדול.  

 

 תמלול השיחה - נסי משהו אחר. התמסרות 

ותודה לעירית מזור שתמללה 

אז... ערב טוב! ערב טוב, עוד יום עבר, אתם מאמינים? עוד יום עבר. ככה! נכון? ובתוך הככה! הזה, היו המון המון רגעי נצח קטנים שאולי חלק עשו טבלאות יאוש, "אוי מתי זה כבר ייגמר", ואולי ההפך, אולי גם וגם. ברטריטים יש מקום מאוד מיוחד לפורמט הזה שעכשיו אנחנו בתוכו שנקרא שיחת דהרמה. דהרמה, אני מזכירה לנו, זה מילה בסנסקריט, או דהמה בפאלי, הלימוד, התרגול. השורש של המילה הזאת, באנגלית אומרים: that which gives support, הדבר הזה שתומך בנו, שנושא אותנו, שתומך בשחרור המלא והשלם של הלב תודעה, שבעד זה התכנסנו פה כולנו. אז בואו קחו רגע ותבחנו מה שלומכם עכשיו בגוף, בלב, בתודעה, אם אתם מוכנים לטרנספורמציה הגדולה, מי יודע, אולי היא תקרה...

...ובאופן מסורתי יש לנו מן הרגל כזה של לתת שמות לשיחות, לא בהכרח השם תואם את התוכן

השם של השיחה הזאת הוא: " נסי משהו אחר- התמסרות" זה תרגום של אחד מהמשפטים מהשירים של רומי, משורר סופי מהמאה ה-14, Try some thing different- Surrender. באנגלית זה נשמע יותר טוב. מעניין איך זה בפרסית? זו היתה השפה שלו... ואני רוצה לחלוק איתכם כאן כמה הרהורים שיש לי לגבי המונח הזה שנקרא "התמסרות", שהוא מונח כל כך רלוונטי לנו כבני אדם בכלל וכמתרגלים/לות בפרט. אולי קחו רגע ותהרהרו מה מעורר בכם בכלל המונח הזה "התמסרות". עכשיו כשאתם כבר מכירים היטב ולעומק את חמשת האורחים, מי מהם מרים את הראש עכשיו? "התמסרות", אי אפשר בלעדיה. אולי נתחיל בזה, מה זה? מה זאת התמסרות? אפשר להגיד שהתמסרות זה מונח שמקפל בתוכו כל מיני תנועות נפש, רגש, הלך רוח, עוד מושגים. זה מונח מאוד מלא, מאוד עשיר, יש בו איכות גם של לב וגם של כוונה. יש בו גם את הלחלוחית הזאת של התנועות לב, איכויות לב, וגם יש לו Direction, כיוון. יש בו גם מן ההרפייה והשחרור, letting go, וגם את חום הלב. וכל מיני אספקטים של התמסרות, כל מיני איכויות שקיימות ומעשירות אותה. למשל אפשר להגיד שיש בהתמסרות איכות של נתינת אמון, נכון? תחשבו על המילה הזאת, מה, איך אתם הייתם מדברים על התמסרות? יש בה אולי אפילו אהבה, ידידות, יש נחישות בהתמסרות, כוונה כבר אמרתי, מסירות בהתמסרות, Devotion, זה עוד אספקט, באנגלית זה יותר... איכשהו האנגלית יותר עשירה, אתם יודעים, מהעברית, לפחות במילים כאלה. יש איכות דתית, רליגיוזית שקיימת בכל הדתות בעצם, שיש שם גם תובנה עמוקה, איזשהו ויתור על רעיון של נפרדות ואפשר אפילו להגיד לתת את עצמינו למשהו שהוא גדול מאיתנו. ויחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים על המילה התמסרות, לנו כבני המערב, אני אומרת בני המערב, אנחנו פה, אתם יודעים, המזרח התיכון, עדיין, קשה לנו, קשה לנו הרבה פעמים, עם המילה הזאת , עם האיכות הזאת, עם מה שהיא מביאה, היא קצת אולי בהווה אולי הולכת נגד האתוס של נבדלות, של נפרדות שאנחנו כל כך מקדשים אותם, כן? הכביכול אוטונומיה הזאת שיש לנו. בואו נפתח את זה קצת יותר הערב.

"Birds make great sky circle of their freedom.

How do they learn it?

They fall, and falling they are given wings."

זה עוד שיר של רומי, איכשהו הצלחתי לתרגם אותו בערך:

"ציפורים חגות במעגלי חופש עצומים.

איך הן לומדות את זה? הן נופלות, ובנופלן ניתנות להן כנפיים."

 

בהתמסרות יש מן המסירות וגם מן הנתינה. אנחנו נותנים משהו. את הגוף, את הרוח, את כל מה שיש בנו, אולי לרגע הזה. עכשיו, מדובר על פעולה שבאה מלב חם שהתחתן עם התבונה העמוקה. איזושהי פעולה שפורחת מתוך שני אלה ואחד המונחים הקלאסים בלימוד של הבודהה נקרא בסנסקריט שרדהה או בפאלי שדהה, שהוא קשור יותר לאמון, אמונה, ביטחון. אלה שדות סמנטיים שמשיקים כן? ובהתמסרות יש גם מאלה. אם אנחנו נפתח רגע את המונח הזה שדהה או שרדהה, יש שם, זה נחשב אגב אחד מחמשת הכוחות הרוחניים, הכוחות שעוזרים לנו בדרך שלנו, הם עוזרים לאנרגיה, הם עוזרים למינדפולנס, הם עוזרים לריכוז, להבנה הנכונה, זה גם נחשב איזשהו כוח רוחני שהוא מסיר מכשולים אפרופו האורחים, מסיר את האורחים, מסיר את הרצון להרע, מסיר את ההשתוקקות, מסיר את הבורות. התנועה הפנימית הזאת שמוכנה לתת אמון היא חלק מההתמסרות. ויש סיפור שאני נורא אוהבת על החיים של הבודהה ששנייה ורבע אחרי שהוא נהיה בודהה, אני לא יודעת אם אתם מכירים את הסיפור שלו, הוא היה מן איש אחד רגיל בדיוק כמונו שגדל כנסיך בארמון ועזב הכל ויצא למסע של חיפוש מאוד מאוד אינטנסיבי, חיפוש ותרגול משך 7 שנים הוא תרגל עם טובי המורים של הזמן שלו, וקרה מה שקרה, לא נכנס לסיפור הזה עכשיו אבל הוא לקח את זה פול פאוור. התמסרות זה היה השם השני של מה שקרה לו, לגמרי לגמרי לגמרי, אפילו עד כדי כך שהוא אמר... התישב איזה יום מתחת לעץ, אחרי שהוא הבין שהוא עוד לא מואר, הוא אמר: מפה אני לא זז עד שאני לא מתעורר, לא מעניין אותי שהגוף שלי יהפוך לאבק, שהעצמות שלי יתפוררו, לא אכפת לי, אני לא זז. אני אתרגל ואני אתרגל ואני אתרגל עד שאני אתעורר. תכלס, זה בדיוק מה שקרה. וכשהוא התעורר, לקח עוד כמה זמן כן? לפי המסורת יש כל מיני טווחי זמנים- 48 שעות, לילה שלם, 40 יום, כל המספרים המיתולוגיים האלה, להרהר ולעבד את מה שהוא חווה, את מה שהוא קלט. והוא הסתכל על מה שהוא הבין, על ההתעוררות הגדולה שקרתה לו ללב ולתודעה והוא אמר: אף אחד לא יבין את זה. אף אחד לא יבין, זה כל כך מעודן וכל כך מורכב. אנשים רגילים בדור הזה לא יבינו. הוא ניסה לראות אולי יש מישהו שכן יבין והסתכל ככה עם כוח התודעה שלו ולא מצא אף אחד. מי שהוא חשב שיבין כבר לא היו בחיים והוא אמר יאללה, אני פורש, אני הולך לבלות את שארית ימיי באיזה מערה בהימלאיה וזהו. ואז הופיע סיפור, אתם יודעים שיש סביבנו כל הזמן דמויות של... לא רק דמויות, יש ישויות של אלים, אלות, כל מיני יצורים שמימיים, זה מאוד.. זה בסוטות כל הזמן, למה אנחנו מסכימים רק עם החלק שמדבר אל הרציונל שלנו ומשאירים בחוץ את החלקים האחרים, קוראים להם, אפרופו רליגיוזים או בובמייסס או כאלה, אבל אלה היו החיים והחוויה, חווית המציאות של האנשים אז. אולי גם היום, I don't know, הייתי לא מזמן ברטריט באנגליה והגיעו שני מורים אמריקאים ללמד, הייתי בסלף רטריט אבל נכנסתי להקשיב לשיחת דהרמה והמורה האמריקאי שהיה במקצועו עורך דין, ישב ושיחה שלמה דיבר על ישויות שנקראות דוות שחיות בין הקיר לתקרה במרווחים האלה, כן? זה היה מאוד מעניין. O.k, refreshing, קצת אני חושבת תגובת נגד לתנועת המיינדפולנס שעשתה חילון קצת קיצוני ללימוד ולתרגול של הבודהה וזה ככה בסוגריים. אפרופו התמסרות, זו מילה שהולכת קצת נגד הזרם החילוני אם תרצו. אולי לא, תבדקו את זה אולי באמצע ובסוף תכף. בכל מקרה, נחזור לבודהה שהתעורר ואמר no way I'm not gonna teach, בפאלי הוא אמר את זה, מישהו קלט אותו, איך אומרים את זה בפאלי קרן? מי שקלט את המיינד שלו, את המחשבות שלו, מישהו קרא מחשבות, זה היה יצור שמימי, סוג של אל שנקרא ברהמה, והוא מייד התגלה מולו פיזית ואמר לו: לא לא לא רעיון רע, בתרגום שלי, אולי בכל זאת? אולי בכל זאת תשקול ללמד כי, ואז הוא נתן לו את הטיעון המוחץ, יש יצורים עדיין פה ביננו שיש להם רק מעט אבק בעיניים, מעט אבק בעיניים. זאת אומרת, אוקיי, מה שראית זה נכון ורוב האנשים לא רואים ממטר, הכל כל כך מלא בטרדות, דאגות, שכבות מגן וכו' אבל יש עוד כאלה שיש להם רק מעט, אז אם אתה תלמד את הדהמה, את הדרך והתרגול והתרגולים שמובילים לחופש המוחלט השלם המלא של הלב והתודעה, הם יוכלו להתעורר. בבקשה תלמד את הדהרמה. הוא ביקש ממנו שלוש פעמים ותתייקו לכם את זה איפשהו אם במקרה תפגשו את הבודהה או איזשהו בודהה, אם מבקשים מבודהה משהו שלוש פעמים הוא חייב. יותר נכון היא חייבת. אוקיי? תבקשו ממנו שלוש פעמים לא משנה מה זה יהיה, חייבים להגיד כן. אז הוא אמר כן והוא לימד אבל רגע לפני שהוא לימד ורגע אחרי שהוא אמר כן, באופן ספונטני, ככה מופיע בטקסט, יצא ממנו בהשראה כזו מאוד, אני מוצאת את זה מאוד מתוק, בית שיר, ובשיר הזה, הוא פשוט דיקלם שיר, ובשיר הזה, הוא בירך, זה היה שיר ברכה, וחלק מהשיר זאת הברכה הזאת ובברכה הזאת הוא אמר: "מי יתן שאלה שיש להם אוזניים.." זאת אומרת לפני אלפיים שש מאות שנה הכוונה היתה למי שמסוגל לשמוע, לא רק פיזית, אלו שיש להם אוזניים באמת "...ישחררו את האמון". זאת היתה הברכה שלו. מי יתן ונשחרר את האמון, זאת אומרת, חלק מהתפיסה היא שהאמון הוא בתוכנו אבל אולי כבוי, אולי כלוא, אולי סגור, אולי מסוגר מאחורי סורג ובריח מפחד של פגיעה מרעיונות כוזבים, מכל מיני סיפורים ובעצם המפתח בידיים שלנו לשחרר את האמון. משם הדרך פתוחה. משם הדרך פתוחה. ואם נחזור למילה התמסרות שיש בה מן האיכות הזאתי של השדהה, של האמון, של האמונה, של הביטחון, אתם תראו כמה שהם קרובים יחד כל המונחים האלה כי הם באים יחד. התמסרות זאת מילה קצת טריקית בתרבות שלנו, אנחנו אולי מייד נחשוד במי או במה שמציעים לנו להתמסר אליהם. יש לנו כל מיני גורואים כוזבים ובצדק בראש  ובעולם הרוח, בעולם הדעת, זה ראוי לחשד אולי פי כמה. כל מיני כתות שגונבות דעת, דתות מנצלות, כל מיני אנשים, גורואים מטעם עצמם וכולי,  הם הוציאו שם די רע למושג הזה, "התמסרות" ואפילו לאמון בכלל. מאידך אני רוצה להזמין אותנו להסתכל גם בזה, על מה אנחנו, למה אנחנו מתמסרים בעצם? אנחנו מתמסרים לכל כך הרבה דברים  בחיים שלנו. אנחנו מתמסרים למה? תסתכלו למה אתם מתמסרים בחיים שלכם? צפייה בטלויזיה? פייסבוק? יש לי חברה שבסטטוס שלה בווצאפ מופיעות שתי מילים: "סופרת לייקים". אולי לזה התמסרנו? אולי אנחנו מתמסרים לריבים? לאנשים שקרובים אלינו? אולי אנחנו מתמסרים לתחושת הצודקת מול תחושת מישהו אחר שהוא פגום? אולי אנחנו מתמסרים לתחושת הקורבן? אולי נתמסר דווקא לחוויית הנפרדות שלנו מהעולם? הבדידות, הבידוד, בידול? אולי אנחנו מתמסרים בכלל בלי שאנחנו שמים לב לכל מיני רעיונות ודעות שרווחים בתרבות שלנו בלי לבדוק אותם בכלל? אנחנו מתמסרים להרגלים שלנו, רבים, רבים, רבים, מהם בכלל לא טובים לנו, לא מיטיבים איתנו. מתמסרים למראה שלנו, למה נאכל, למה נלבש, להציג את עצמינו באיזשהו אור טוב, למה יחשבו עלינו, למה כבר חושבים עלינו ועם יד על הלב הרבה מהדברים שאנחנו מסורים ומתמסרים אליהם זה די ג'אנק. תאכלס זה גם יכול להיות ממש ג'אנק, ג'אנק פוד. הרבה פעמים junk thoughts. אורח חיים שהוא פוגעני לנו, פוגעני למישהו אחר, למסרים של תרבות הצריכה שאין בה אגב, שמעתי לא מזמן, זה נורא חמוד: "זה לא תרבות ואת לא צריכה"  וכל הסיפור של החומרנות הזאת סביבנו שמגיעה מהאורח הראשון, זוכרים אותו? או אותה? האורחת של החמדנות, ההצמדות, ההשתוקקות:    I got to have it,  I got to have it. Black Friday. Go for it.  

וכל כך הרבה מסרים אנחנו מקבלים בתרבות הזאת שמשפיעים עלינו מאוד, שוטפים לנו את המוח, שאם רק נקנה את זה ואת זה, אז, נהיה מאושרים. אם רק נראה בצורה מסוימת אז נהיה מאושרים. אם רק יהיה לנו כך וכך, אז נהיה מאושרים. What ever it is  בתרבות הזאת.

 ובלי לשאול הרבה שאלות, הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמינו מאמצים את הערכים האלה שאולי הם בכלל לא הערכים שלנו. ואולי בכלל אנחנו לא יודעים שאנחנו יכולים רגע לפתוח כמה דרגות חופש ביננו ובין הערכים האלה. אנחנו מאמינים שככה זה ואלה הם החיים ואין מה לעשות וככה זה אצל כולם. כשאנחנו מדברים על, סליחה בעד המילה, הדרך הרוחנית, יחסים שמושתתים על התמסרות יכולים לקחת אותנו מאוד רחוק מהסלף הקטן הצר המצומצם, מתוך חומות גבוהות שמסתירות את העולם האמיתי על הקסם שלו והמורכבות שלו למרחב שהוא גדול, עצום לאין שיעור שנפרש לנו כשהחומות האלה נופלות.

וההתמסרות יכולה להיות ללימוד, ההתמסרות יכולה להיות לתרגולים, ההתמסרות יכולה להיות לאדם או לקהילה, אבל! ואני רוצה ככה שתשמעו את זה עם כל האוזניים ועם אוזניים יחפות ועדיף עם אוזניים שקשורות ללב. זה טוב שההתמסרות תגיע עם מלוא חופניים של יכולת הבחנה, של אינטיליגנציה בריאה, אולי אפילו ספק, ספק בריא, לא ספק שמפסיק, לא ספק שעוצר אלא ספק שאומר: רגע רגע, שנייה, לפני שאני צולל ראש לתוך הדבר הזה, בוא נבדוק קודם כל, בוא נבדוק קודם קול. ואיך נבדוק? ופה זה הופך להיות יותר ויותר טריקי. קחו נשימה עמוקה, זו דרך ארוכה. איך נבדוק את זה? כדי שנתמסר למשהו או למישהו אנחנו נרצה הרי לדעת שאלה הם דברים שמיטיבים איתנו נכון? ואנחנו נרצה גם להיות מוכנים לבדוק את זה. עכשיו בבודהיזם זה מופיע מאוד ברור אגב באיזשהי דרשה, גם מאוד יפה, אחת מהסוטות של הבודהה שהוא מדבר לאנשים שבאו אליו, בני הקלאמה, ושאלו אותו: עם כל הכבוד לך מר בודהה, אדון מואר, יש כמוך בהודו עשר בשקל, עשר ברופי, איך נדע שדווקא אתה מדבר אמת. איך נדע דווקא לתורה שלך להתמסר. והוא אמר להם דברים מאוד יפים כתשובה, הוא אמר להם: אל תאמינו לאף אחד, גם אם הוא מהזקנים החכמים של השבט שלכם. גם אם זה משהו שכתוב בכתבים העתיקים שלכם. גם אם זה משהו שמישהו שאתם מאוד סומכים עליו אומר לכם. גם אם זה משהו שאתם חושבים שזה נשמע ממש טוב ומשהו בכם אומר: כן כן. רק אם בדקתם את זה בנסיון שלכם על עצמכם רק אז תגידו לזה כן. אני מוכנה לבדוק את זה. זה צד אחד של הסיפור של ההתמסרות. מצד שני ושלישי ורביעי יש פה מלא רבדים. אם זה היה כל כך פשוט אז היה כל כך פשוט, אז היינו מנסים, היינו בודקים ואז היינו אומרים טוב, כן, לא. מה לעשות, האנשים, בני אדם, לא יודעת אם שמתם לב לזה, אנחנו לא יצורים רציונליים. זה מוכח מדעית, מחקרית  What ever it is שאתם חושבים על עצמכם.

אז איך נדע? למי לתת את האמון? יש משפט נורא יפה של המינגוויי שחברה שלחה לי לא מזמן:

"The best way to find out if you could trust some body is to trust him" 

או, ריסקי, מפחיד, רגע, שנייה, בלי תעודות ביטוח, ביטוח חיים, ביטוח נגד שבירות, נגד שבירות לב, נגד פגיעות, לא נזוז? הלוואי שהיינו יכולים לתת לעצמנו את הביטחונות האלה. הלוואי שהחיים היו יכולים לתת לנו את הבטחונות האלה. ויש גבול לכמה אנחנו יכולים לבדוק, ומתישהו מגיע הזמן של יש איזשהי אמירת כן פנימית בתוכנו, כן אני מוכן! כן אני מוכנה! זה לא בדיוק מה שחשבתי, זה לא בדיוק שלם כמו שחשבתי אולי אפילו קצת מקולקל, אולי אפילו קצת שרוט, אולי אפילו קצת מעוך, שבור, סדוק, אני אגיד לזה כן! Anyway.

וזה סוג של קפיצת אומץ כזאת כי גם את האיכות הזאת יש בתוך ההתמסרות. את האומץ אולי להיפגע, את האומץ אולי להיות בלא ידוע.   ומה קורה כשהאמון מתנפץ, מה קורה כשהוא נשבר. 

 

יש סיפור כזה על איש אחד שנופל לתהום וברגע האחרון הוא מצליח להאחז באיזה זיז של סלע שבלט שם ובאיזה שתי אצבעות הוא מחזיק אותו ופתאום הוא קולט שהסלע הולך להשבר, הולך להשבר ותכף הוא צונח לתוך התהום. הוא היה איש חילוני ועדיין ברגעים כאלה... הוא התחיל להתפלל ולצעוק אל אלוהים: אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי. הוא התבלבל. הוא היה צריך לבקש אלוהים תעזרי לי, אלוהים..  ואז נשמעה בת קול של אלוהים או אלוהימה, מי שזה לא יהיה שמנהל פה את העניינים אולי, : הכל בסדר, אל תדאג אני אעזור לך, just let Go

האיש מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, למעלה למטה וצועק חזרה: אפשר לדבר עם מישהו אחר? ...

 

כל כך הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו עומדים מול המקום הזה כמו ננעצים כמו נעץ אל הקיר, אין לנו ברירה, משהו מבקש לתת את האמון, אנחנו חייבים , נדרשים לתת את האמון ומשהו מתחיל להישבר. אנחנו מסתכלים למטה אל התהום, הפחד הכי גדול שלנו, להתרסק. 

פתאום אני מלאה אסוציאציות, סורי, אבל זה מזכיר לי עוד סיפור... בסוף אנחנו נגיע לאנשהו.. 

מזכיר לי סיפור נורא יפה של ריימונד קארבר, מי שמכיר, הוא סופר אמריקאי שנותן דימוי מאוד דומה, סיפור דומה. הוא אומר: תדמיינו לכם איש שנופל ממטוס בלילה חשוך. פתאום הוא מגלה שאין לו מצנח  תחשבו רגע על הסיטואציה הזאת. איש נופל ממטוס בלילה חשוך, פתאום הוא מגלה שאין לו מצנח. ואז פתאום הוא מגלה שאין קרקע. אין קרקע.

מה קורה שם? מה קורה בכם עכשיו? אתם האיש שנופל ממטוס בלילה חשוך ואתם מגלים שאין לכם מצנח... ואז אתם מגלים שאין קרקע. מה זה אומר? האם זו נפילה עדיין?

מה קורה כשהאמון מתנפץ, נשבר. חשבנו שיש קרקע. גילינו שאין קרקע. מה קורה ללב כשהאמון מתנפץ ונשבר? יכול להיות שניקח נדר לכל החיים לא לבטוח יותר, לא לסמוך יותר.

כולנו בני אדם פה? בואו נסתכל מסביב, זה נראה לי, יש פה כמה פיות, אבל כל השאר אנשים, וגם הפיות זה עובד אותו הדבר, כולנו נבגדנו. אולי אפילו כולנו בגדנו. בכל מיני דרכים הפרנו אמון. בכוונה או לא בכוונה. מתישהו נשבר לנו הלב. נכון? אם לא נשבר לכם הלב עד עכשיו, תבדקו אם הוא עשוי מאבן. Maybe

אמר לי פעם איש חכם אחד:  We are all capable of great betrayal and of great love.

 כולנו מסוגלים לבגידות גדולות ולאהבות גדולות. יש משהו בתנועה הזאת של הלב, שמדברים עליה חכמי הזן כבר הרבה מאות שנים. מחשבה אחת מוארת- אנחנו הבודהה, מחשבה אחת חשוכה- הפכנו להיות המארה, הנגטיב של הבודהה. אבל מה קורה כשהאמון מתנפץ ונשבר? מה קורה ללב שלנו? אולי לקחנו נדר שיותר לא נפתח, שיותר לא ניתן אמון, יותר לא נשחרר את האמון? לא בכדי הבודהה איחל את זה: הלוואי וכולנו נשחרר את האמון. למרות הכל. למרות שנשבר בנו שבר גדול. ומה קורה כשנשבר בנו שבר גדול? נהיה סדק שדרכו, כמו שאומר הרב לאונרד כהן, דרכו נכנס האור. נכון?  

 

Ring the bell that still can ring,

forget your perfect offering,

there is a crack in everything,

that's how the light gets in.

 

ותראו, כשהאמון נשבר, לפחות מדבר אחד נפטרנו. מהפחד שהאמון ישבר. האסון כבר קרה. ויש חיים אחרי האסון. ולא רק יש חיים אחרי, יכול להיות שנגלה שאנחנו בחוויה הרבה יותר נינוחה ובטוחה. המגננה המתמדת 24/7 נגמרה  אין על מה להגן יותר  התרסקנו. זה יכול לקחת רגע אחד קצר ומייד אחכ כל הדפוסים חוזרים וככה אבל בוא נדבר על הרגע הקצר הזה שבו אנחנו מגלים שאין לנו מצנח וגם אין קרקע. הרגע הקצר הזה יכול להיות רגע מכונן בחיים. רגע שמלמד אותנו יותר מרוב רגעי החיים שלנו. רגע שמזכיר לנו משהו, שחושף, אם תרצו, משהו על הטבע המתיש הזה שלנו. הטבע המתיש של החיים. הטבע המתיש של העולם.

הלן קלר שהיתה דמות מופת בשבילי. אישה שכילדה מאוד קטנה חלתה והפכה להיות עיוורת חרשת אילמת. היתה אשת רוח מאוד גדולה. היא אמרה: ביטחון היא דעה קדומה. ולא קיים בטבע וילדים לא מרגישים את זה בכלל.

Life is a daring adventure or nothing at all.

החיים הם הרפתקה נועזת או שום דבר. רק זה. הלן קלר.

 

מה קורה לנו בתרגול כשאנחנו מתמסרים? מה קורה לנו בחיים כשאנחנו מתמסרים? אולי כשהשכבות שלנו מתחילות להסדק, לנשור, להתנפץ, דווקא כשיש אסון ושבר ומשבר, סדרי העדיפויות שלנו הופכים להיות יותר ויותר ברורים. ומי שחוותה משבר גדול יודעת שבאופן מוזר יש בזה גם הקלה. וקצת כמו... יש לאג'אן צ'ה, המורה של ג'ק קורנפילד, את הסיפור הזה שמישהו הביא לו פעם ספל תה מאוד יקר מפורצלן ומישהו העיר לו על ייקרות הערך של הספל הזה, אתם יודעים, הוא היה נזיר ומה לו ולזה, ואג'אן צ'ה, המורה הגדול הזה אמר לו: מבחינתי הספל הזה כבר שבור, ובגלל שאני כבר רואה אותו כשבור אני יכול להנות ממנו עד תומו. אין את ההיקשרות וההיצמדות שאומרת אוי ואוי מה יהיה, רק שזה לא ישבר. היי! אתם יודעים מה? החיים זה דבר שנגמר. והכל משתנה כל הזמן ומשהו בידיעה של המונח הזה שנקרא בפאלי אניצ'ה, חולפיות, השתנות מתמדת, יכול לפתוח את הלב שלנו, לא אל היאוש שמגיע אולי כתגובת: "אוי לא, אז מה כל זה שווה", אלא משהו הרבה יותר מעניין ועמוק ועשיר מזה. ייקרות הערך הזאת של החיים שלנו, של האנשים שיקרים לנו. ואם אנחנו מדברים רגע על התמסרות, לשבר, למשבר, לאובדן, לכאב גדול, לאבל, לשכול, לבגידה צורבת, התנועות האלה של החיים שאף אחד לא בוחר בהם אבל הן קורות לנו והן מזכירות לנו בבת אחת שהכל משתנה, שאנחנו מועדים כבני אדם ללב שבור וגם שהלב יכול להתאחות ויכול להתרפא והתנועה הזאת של נתינת האמון היא בידיים שלנו. זה כמו מבשל אותנו לאיזשהי נקודת רתיחה, מוריד מאיתנו את מה שהוא מיותר, את מה שהוא לא אותנטי. אנחנו מתגבשים מתוך השבר והמשבר והאובדן והכאב, הרבה פעמים אמיתיים הרבה יותר. ואם אנחנו נוכל להסכים להתמסר להשאר דווקא ברגעים האלה, לא רק בהם, גם בשמחה, נדבר על זה תכף, אבל ברגעים האלה ברגעי היאוש האלה, ברגעי הגיהנום האלה בלי לסגת, בלי לסגור את הלב, בלי לברוח להסברים פסיכולוגיים, להסברים רוחניים, בלי לעשות עוקפי קלקיליה כאלה, Spiritual bypass, 

בלי לחפש וגם בלי למצוא אשמים, לא אותנו ולא מישהו אחר. וקצת לחיות על חוד התער. המיינד משתגע שם, הוא חייב למצוא תשובה. מכירים את זה? חייבים את התשובה. מישהו פה מה? 42 מה התשובה? מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.  (To much meditation...)

 אבל אם אנחנו נוכל להתאמן בלהסכים להיות ברגעים האלה של: 

Oh my god, i've no idea what gonna happen next. 

אין לי מושג מה ואין לי מושג איך להכיל את הדבר העצום הזה שקורה, של השבר, המשבר, האובדן, הכאב, או גם השמחה, הקלות, ההתעלות או גם הנורמליות, השעמום, השום דבר לא קורה. מה שזה לא יהיה שזה ה- Razors edge שלכם.  

הנקודות האלה שהן כמו גדולות עליכם ולכן מכריחות אתכם לגדול, אם נשכיל להזכר, להשאר שם רגע בלי מייד למצוא פתרונות, מייד לסדר את זה, מייד לבקבק את זה, מייד לארגן את זה באיזה מגירה, לתת לזה כותרת, תוית, לברוח מזה, לספר על זה, כל אלף ושמונה התנועות שאנחנו עושים כבני אדם כדי רק לא להיות עם זה, רק לא להתמסר לזה. אם נסכים כן לפגוש את זה,  

 To look the tiger in the eyes. 

הרי שהחיים יכולים סוף סוף להניח עלינו ידי הריפוי הטובות שלהם, לשלוף את המיותר, להתיך את הסגסוגת מהזהב ולצקת אותנו במין תבנית אדם שלנו, בצלם שלנו, התבנית המקורית שלנו אם תרצו - טבע בודהה.

לכאב נפשי או כאב פיזי יש יכולת טובה להמיס את הלב. מדברים על זה בהרבה מסורות. איכשהו זה עושה את זה מהר. יותר מכל מיני דברים אחרים. "יש שמועה שאומרת", זה משפט של סול בלו, "שמועה שאומרת שגם האהבה עושה את זה". Good luck. איכשהו זה יותר נגיש לנו.   אבל במידה רבה זה תלוי בהתמסרות שלנו. לא בחוסר אונים אלא דווקא מתוך ההכרת ערך שלנו. מתוך הכוח שלנו, היופי שלנו. אנחנו כמו מגישים את עצמנו מנחה לחיים שממילא עושים בנו כרצונם, אני לא יודעת אם שמתם לב לזה. מספיק רבע ישיבת מדיטציה כדי לראות מי פה אחראי על העיניינים. בטח לא אנחנו.

ההתמסרות מקצרת לנו את הדרך. לוקחת אותנו מהשרדות  נטו דרך מנגנוני ההגנה הידועים שלנו אל מה שיכול להיות ההתמרה הגדולה. בתרגול שלנו, למה אנחנו מתמסרים? אנחנו מוזמנים להיות עם הנשימה, מוזמנים להיות עם האורחים, מוזמנים להיות עם התחושות כפי שהן, מוזמנים להיות איתנו כפי שאנחנו. וכל כך הרבה פעמים למה שנתמסר זה דווקא לקולות שלא מיטיבים איתנו, לקולות שאומרים לנו: you are not good enough, את לא מספיקה כמו שאת, את יותר מדי מזה, את פחות מדי מזה, You are too much. אל תגבירי, תתכווצי.

למה אנחנו בוחרים להתמסר? בכל רגע מתחוללת התמסרות. תשימו לב לזה. אין חלל ריק. אם אנחנו לא מתמסרים למה שיקר לנו, משהו אחר חוטף אותנו. עניין של סדרי עדיפויות. יש שורה כזאת משיר של לאה גולדברג, פתאום זה עולה לי:"אם ליבנו איננו עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד, הוא עונה לכאב הגבוה". הלב ב- Respond כל הזמן ויכול להיות שמה שנתמסר זה לתחושה של Poor little me. לתחושת קורבן. ההקטנה שלנו את עצמינו זאת התמסרות פר-סה ולמה שנתמסר זה מה שנהפוך להיות, תשימו לב לזה, תבדקו. למה אתם מתמסרים?

יש את האיכות של Letting go  בהתמסרות. התחלתי לדבר על זה קודם. יש משפט נורא יפה נדמה לי שהוא מתהילים אבל אני לא סגורה על זה, אולי יונתן יודע יותר: " הרפו ודעו כי אני אלוהיכם" נכון? ככה זה עובד? משהו בהרפייה ואז מתרחשת ידיעה. יש הרפייה , יש Letting go, יש התמסרות למשהו ואז הידיעה יכולה לעלות וכשאנחנו מתמסרים לתרגול קורה בדיוק אותו הדבר. אנחנו מתמסרים בסך הכל לתנועה הפשוטה הזאת של תשומת לב למה שקורה עכשיו, משהו בנו יכול להשען אחורה ואז האינסייטים, התובנות יכולות להרים את הראש ופתאום להציג את עצמן לפנינו, להיות נודעות, להיות נחוות, לשנות אותנו מבפנים. אולי ההתמסרות הגדולה היא למשהו שאפשר לקרוא לו נהר החיים, להבנה שאנחנו והחיים זה לא שני דברים נפרדים. זה לא החיים שלנו אלא אנחנו הם החיים.

אולי יהיה יותר קל להבין את זה עם אחד מהמשפטים של דוגן שהיה מסטר זן גדול. הוא אמר: "הפרחים אינם פורחים באביב. הפרחים הם האביב". החיים הם לא שלנו. אנחנו הם החיים. החיים הם אנחנו.

למה אנחנו בוחרים להתמסר? על מה אפשר באמת לסמוך? על מה אפשר, במה אפשר באמת לבטוח? כשהבודהה עזב את הגוף, ממש המילים האחרונות שלו היו: תהיו אי לעצמכם. תבטחו בדהרמה, תבטחו בעצמכם. ובעולם שמשתנה תדיר, שאנחנו לא בשליטה על ארועי החיים שלנו, שהאורחים מגיעים לבקר, פה אנחנו מתאמנים בקטנה, אתם יודעים, קצת שעמום קצת עצבנות, קצת דחייה, קצת משיכה, קצת ספק, אנחנו בתוך קייטנה מאוד מוגנת פה. וכולנו מכירים את זה שפתאום יש איזה פעמון השכמה ובשורה לא טובה ופתאום הכל מיטלטל, על מה אפשר לסמוך? על מה באמת אפשר לסמוך? אז הזכרתי כמה פעמים במהלך השיחה הזאת את המונח הזה: טבע בודהה. אולי אפשר לדבר על האיכויות הטובות בנו שגדלות בזכות שאנחנו מסכימים/מות להתמסר אליהן. איכויות של חמלה, של אהבה, של נתינה, של סבלנות, של ידידות, איכויות של שמחה, כמו הפרחים האלה שהם החיים שלנו. את מה שנשקה, זה מה שיצמח. את מה שנטפח זה מה שיפרח בנו. ככה זה עובד. זה נורא פשוט. להתמסר למשהו טוב ונכון בתוכנו שזה מה שמחזיק אותנו דרך ארועי החיים האלה, דרך הגלים האלה הגדולים שלפעמים הם חתיכת צונאמי ולפעמים החיים הם נהר ארוך ורוגע, היה סרט צרפתי כזה פעם, נדמה לנו שהכל סבבה ואנחנו בשליטה ומתישהו גם זה משתנה. הכל משתנה. על מה אפשר לסמוך? אולי ההסכמה הגדולה הזאת ממש הסכמה גדולה להגיד "כן" למה שמיטיב, למה שתומך, למה שמצמיח אותנו כבני אדם עם מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו. להגיד לזה "כן" על חשבון "לא" למה שלא מיטיב איתנו, למה שלא תומך בנו, למה שלא מגדל אותנו. וכשאני מדברת עלינו אני מדברת על העולם. אנחנו והעולם לא נפרדים. זה אפילו לא "אני עושה למען העולם" זה "העולם הוא אני". אין שום הבדל. פעולה מיטיבה שאני עושה, משפיעה מייד. ההשפעה שלה היא בי ובעולם בו זמנית. זה לא אנחנו עושים למען העולם. אנחנו עושים למעננו. אנחנו זה העולם. 

יש משפט כזה של אג'אן צ'ה שדיבר על הרפייה. אפרופו. ועל התמסרות. על Letting go.

הוא אמר: " אם תרפו מעט, תהיה לכם מעט שלווה. אם תרפו הרבה, תהיה לכם הרבה שלווה. אם תרפו לחלוטין, תהיה לכם שלווה מוחלטת". תראו את התנועה הזאת שבאוטומט נאחזת ו... "אפשר לדבר עם מישהו אחר?...

לא לא לא....", אנחנו עוד בכוח רוצים להחזיק את ה, הרבה פעמים, השברים של משהו שכבר היה ונגמר. הקליפה של הגולם שכבר הפך לפרפר. כי זה המוכר וזה הידוע וזה הבטוח וכל השאר נראה לנו נורא מפחיד אבל, מה אם אין קרקע? אולי אין קרקע? אז כל השאלה של מה שנראה כחיים וכמוות הופכת להיות לא רלוונטית. הדואליות מתפרקת.

כשהמגננות יורדות, בעזרת תשומת הלב אני יכולה למשל להתמסר לתחושה של העינב בפה. לדמעות החמות, לאדמה שנושאת אותי, לבקשות הגוף, בעומק ההתמסרות, אני והדבר אליו אני מתמסרת הופכים אחד. אי-שניות שפותחת אותי להיות לא שונה ונבדלת ומבודדת יותר. אפילו רגע אחד קצרצר של התמסרות שלמה הוא רגע של חופש בו האני הקטן נעלם לטובת מרחבים אחרים עצומים ובמשנהו חוזרת ההתגבשות אל צורת מי שאנחנו חושבים שאנחנו אל ההזדהות עם השם והצורה, עם הגוף והתודעה, עם הרגשות ומצב הרוח והנפש, כדי לחוות שוב את הכאב שבוקע מהנפרדות. אבל רק הרגע הזה, רגע אחד שלם, הוא שלם כל כך והוא מאיץ חלקיקים אטומי לכיוון של התעוררות. וכמו הגל שנמס בחזרה אל תוך המים הגדולים, בין שתי תחנות עצומות מימדים של טרם-היינו ושל אחרי -שנהיה, ההסכמה הגדולה להגיד לזה "כן", להגיד לנו "כן", להגיד "כן" לחיים.

 

שיר אחרון לסיום של רומי: 

I am filled with you

Skin, blood, bone, brain and soul.

There is no room for lack of trust or trust.

Nothing in this existing but that existing.

אני מלא בך- אור, דם, עצם, מוח, נשמה.

אין מקום לחוסר אמון או לאמון.

מאומה בקיום הזה

מלבד קיום זה.

 

בואו נשב יחד כמו שאתם. 

 

אני רוצה להקדיש את השיחה הערב לעילוי נשמתו של ריצ'ארד אלפרט, הידוע בשם באבא רם דאס, מורה גדול שעזב את הגוף ופתח דרך לרבים רבים מאיתנו, דרך אל החופש. מי יתן והשיחה הזאת הערב תבשל אותנו ככה לפתוח את הלב להתמסרות השלמה המלאה שלנו.

 (אמן! - הערת המתמללת )

#51 מדיטציה מונחית - אורחים במדיטציה ובחיים. יום 2. ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

חמשת האורחים שמגיעים אלינו במדיטציה ובחיים - ההשתוקקות וההצמדות, הדחייה והטינה, העייפות, קהות החושים או הנמנום, חוסר השקט והדאגה, והספק: חמישה הלכי רוח-נפש שחשוב לזהות אותם כדי לפתוח דרגות חופש בינינו לבינם, ולא להסחף אל תוכם. חמשת אלה אינם מהווים מכשולים אלא למעשה יכולים להיות החומרים מהם תצמח ההתעוררות שלנו. כמו במדיטציה, כך גם בחיים. 

#50 הנחיות לתרגול מטה-ידידות ואהבה. ערב ראשון ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

שתי הכנפיים של הציפור - חוכמה וחמלה, צריכות להיות מאוזנות, כדי שהציפור, שהיא אנחנו, תוכל לעוף בחופשיות לאן שתחפץ.

פיתוח וטיפוח איכויות הלב הוא תרגול בודהיסטי עתיק יומין. אנחנו מפתחים את היכולת הטבעית של הלב להפתח, לאהוב ולחמול. 

#49 הנחיות בוקר, יום 1, ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

כל זמן שהנר דולק - אפשר לתקן... לשוב ולחזור לנשימה, לאסוף את תשומת הלב אל הנשימה הטבעית בגוף. 

#48 הנחיות למדיטציה ערב ראשון-אור המודעות על הגוף והנשימה, ריטריט חנוכה

דצמבר 2019

#47 שיחת פתיחה בריטריט חנוכה

דצמבר 2019

#46 שיחת פתיחה בריטריט סוף-שבוע

תובנה, דצמבר 2019

#45 דיבור נכון, הקשבה נכונה ודממה

שיחה שניתנה בריטריט סופש, דצמבר 2019

#44 הנחיות לתרגול ומאמץ נכון

הנחיות שניתנו בסופ"ש ריטריט מדיטציה בעין דור, דצמבר 2019

#43 הנחיות למדיטציה עמוקה וחקירה

#42 הדבר היחיד שהבודהה לימד

שיחת דהרמה שניתנה בריטריט סופ"ש, נובמבר 2019

#41 הנחיות לגבי תנוחת הישיבה ועבודה עם התודעה והנשימה

הנחיות שניתנו במסגרת ריטריט סוף שבוע בתובנה. נובמבר 2019

#40 שיחת פתיחה. ריטריט סופש נובמבר 2019

#39 Instructions on Sounds and Thoughts

Instructions given on retreat. Germany 29.October 2019

# 38 Meditation on Compassion

Meditation given on retreat in Germany. 29.October 2019

#37 Q and A on the retreat

Q and A session given on retreat in Germany. 29.October 2019

#36 The Sense Of Self and the Sense of No-Self

Last talk given on retreat in Germany. 31.October 2019

#35 Meditation On Compassion

Instruction given on retreat in PAUENHOF, Germany. October 2019

#34 Instructions for meditation. Last Day

Instruction given on retreat in Germany. Last day. October 2019

#33 Instructions on Working with The Five Guests in Meditation

Instruction given on retreat in Germany. October 2019

#32 Instructions on Breath and Attitude. 2nd Day

Instruction given on retreat in Germany. second day. October 2019