דצמבר 2019

מהי התמסרות, ממה עשויה, מה קורה לנו כשאנחנו מתמסרים/מתמסרות, למה לשים לב ועל מה אפשר לסמוך. ההתמסרות קשורה בין השאר לאיכויות כמו אמון, אמונה, בטחון, שחרור, הרפיה ואיכויות לב. יש לה את היכולת לפתוח את ליבנו ואת תודעתנו מהמיצר אל המרחב הגדול.  

 

 תמלול השיחה - נסי משהו אחר. התמסרות 

ותודה לעירית מזור שתמללה 

אז... ערב טוב! ערב טוב, עוד יום עבר, אתם מאמינים? עוד יום עבר. ככה! נכון? ובתוך הככה! הזה, היו המון המון רגעי נצח קטנים שאולי חלק עשו טבלאות יאוש, "אוי מתי זה כבר ייגמר", ואולי ההפך, אולי גם וגם. ברטריטים יש מקום מאוד מיוחד לפורמט הזה שעכשיו אנחנו בתוכו שנקרא שיחת דהרמה. דהרמה, אני מזכירה לנו, זה מילה בסנסקריט, או דהמה בפאלי, הלימוד, התרגול. השורש של המילה הזאת, באנגלית אומרים: that which gives support, הדבר הזה שתומך בנו, שנושא אותנו, שתומך בשחרור המלא והשלם של הלב תודעה, שבעד זה התכנסנו פה כולנו. אז בואו קחו רגע ותבחנו מה שלומכם עכשיו בגוף, בלב, בתודעה, אם אתם מוכנים לטרנספורמציה הגדולה, מי יודע, אולי היא תקרה...

...ובאופן מסורתי יש לנו מן הרגל כזה של לתת שמות לשיחות, לא בהכרח השם תואם את התוכן

השם של השיחה הזאת הוא: " נסי משהו אחר- התמסרות" זה תרגום של אחד מהמשפטים מהשירים של רומי, משורר סופי מהמאה ה-14, Try some thing different- Surrender. באנגלית זה נשמע יותר טוב. מעניין איך זה בפרסית? זו היתה השפה שלו... ואני רוצה לחלוק איתכם כאן כמה הרהורים שיש לי לגבי המונח הזה שנקרא "התמסרות", שהוא מונח כל כך רלוונטי לנו כבני אדם בכלל וכמתרגלים/לות בפרט. אולי קחו רגע ותהרהרו מה מעורר בכם בכלל המונח הזה "התמסרות". עכשיו כשאתם כבר מכירים היטב ולעומק את חמשת האורחים, מי מהם מרים את הראש עכשיו? "התמסרות", אי אפשר בלעדיה. אולי נתחיל בזה, מה זה? מה זאת התמסרות? אפשר להגיד שהתמסרות זה מונח שמקפל בתוכו כל מיני תנועות נפש, רגש, הלך רוח, עוד מושגים. זה מונח מאוד מלא, מאוד עשיר, יש בו איכות גם של לב וגם של כוונה. יש בו גם את הלחלוחית הזאת של התנועות לב, איכויות לב, וגם יש לו Direction, כיוון. יש בו גם מן ההרפייה והשחרור, letting go, וגם את חום הלב. וכל מיני אספקטים של התמסרות, כל מיני איכויות שקיימות ומעשירות אותה. למשל אפשר להגיד שיש בהתמסרות איכות של נתינת אמון, נכון? תחשבו על המילה הזאת, מה, איך אתם הייתם מדברים על התמסרות? יש בה אולי אפילו אהבה, ידידות, יש נחישות בהתמסרות, כוונה כבר אמרתי, מסירות בהתמסרות, Devotion, זה עוד אספקט, באנגלית זה יותר... איכשהו האנגלית יותר עשירה, אתם יודעים, מהעברית, לפחות במילים כאלה. יש איכות דתית, רליגיוזית שקיימת בכל הדתות בעצם, שיש שם גם תובנה עמוקה, איזשהו ויתור על רעיון של נפרדות ואפשר אפילו להגיד לתת את עצמינו למשהו שהוא גדול מאיתנו. ויחד עם זאת, כשאנחנו מסתכלים על המילה התמסרות, לנו כבני המערב, אני אומרת בני המערב, אנחנו פה, אתם יודעים, המזרח התיכון, עדיין, קשה לנו, קשה לנו הרבה פעמים, עם המילה הזאת , עם האיכות הזאת, עם מה שהיא מביאה, היא קצת אולי בהווה אולי הולכת נגד האתוס של נבדלות, של נפרדות שאנחנו כל כך מקדשים אותם, כן? הכביכול אוטונומיה הזאת שיש לנו. בואו נפתח את זה קצת יותר הערב.

"Birds make great sky circle of their freedom.
How do they learn it?
They fall, and falling they are given wings."
זה עוד שיר של רומי, איכשהו הצלחתי לתרגם אותו בערך:
"ציפורים חגות במעגלי חופש עצומים.
איך הן לומדות את זה? הן נופלות, ובנופלן ניתנות להן כנפיים."
 
בהתמסרות יש מן המסירות וגם מן הנתינה. אנחנו נותנים משהו. את הגוף, את הרוח, את כל מה שיש בנו, אולי לרגע הזה. עכשיו, מדובר על פעולה שבאה מלב חם שהתחתן עם התבונה העמוקה. איזושהי פעולה שפורחת מתוך שני אלה ואחד המונחים הקלאסים בלימוד של הבודהה נקרא בסנסקריט שרדהה או בפאלי שדהה, שהוא קשור יותר לאמון, אמונה, ביטחון. אלה שדות סמנטיים שמשיקים כן? ובהתמסרות יש גם מאלה. אם אנחנו נפתח רגע את המונח הזה שדהה או שרדהה, יש שם, זה נחשב אגב אחד מחמשת הכוחות הרוחניים, הכוחות שעוזרים לנו בדרך שלנו, הם עוזרים לאנרגיה, הם עוזרים למינדפולנס, הם עוזרים לריכוז, להבנה הנכונה, זה גם נחשב איזשהו כוח רוחני שהוא מסיר מכשולים אפרופו האורחים, מסיר את האורחים, מסיר את הרצון להרע, מסיר את ההשתוקקות, מסיר את הבורות. התנועה הפנימית הזאת שמוכנה לתת אמון היא חלק מההתמסרות. ויש סיפור שאני נורא אוהבת על החיים של הבודהה ששנייה ורבע אחרי שהוא נהיה בודהה, אני לא יודעת אם אתם מכירים את הסיפור שלו, הוא היה מן איש אחד רגיל בדיוק כמונו שגדל כנסיך בארמון ועזב הכל ויצא למסע של חיפוש מאוד מאוד אינטנסיבי, חיפוש ותרגול משך 7 שנים הוא תרגל עם טובי המורים של הזמן שלו, וקרה מה שקרה, לא נכנס לסיפור הזה עכשיו אבל הוא לקח את זה פול פאוור. התמסרות זה היה השם השני של מה שקרה לו, לגמרי לגמרי לגמרי, אפילו עד כדי כך שהוא אמר... התישב איזה יום מתחת לעץ, אחרי שהוא הבין שהוא עוד לא מואר, הוא אמר: מפה אני לא זז עד שאני לא מתעורר, לא מעניין אותי שהגוף שלי יהפוך לאבק, שהעצמות שלי יתפוררו, לא אכפת לי, אני לא זז. אני אתרגל ואני אתרגל ואני אתרגל עד שאני אתעורר. תכלס, זה בדיוק מה שקרה. וכשהוא התעורר, לקח עוד כמה זמן כן? לפי המסורת יש כל מיני טווחי זמנים- 48 שעות, לילה שלם, 40 יום, כל המספרים המיתולוגיים האלה, להרהר ולעבד את מה שהוא חווה, את מה שהוא קלט. והוא הסתכל על מה שהוא הבין, על ההתעוררות הגדולה שקרתה לו ללב ולתודעה והוא אמר: אף אחד לא יבין את זה. אף אחד לא יבין, זה כל כך מעודן וכל כך מורכב. אנשים רגילים בדור הזה לא יבינו. הוא ניסה לראות אולי יש מישהו שכן יבין והסתכל ככה עם כוח התודעה שלו ולא מצא אף אחד. מי שהוא חשב שיבין כבר לא היו בחיים והוא אמר יאללה, אני פורש, אני הולך לבלות את שארית ימיי באיזה מערה בהימלאיה וזהו. ואז הופיע סיפור, אתם יודעים שיש סביבנו כל הזמן דמויות של... לא רק דמויות, יש ישויות של אלים, אלות, כל מיני יצורים שמימיים, זה מאוד.. זה בסוטות כל הזמן, למה אנחנו מסכימים רק עם החלק שמדבר אל הרציונל שלנו ומשאירים בחוץ את החלקים האחרים, קוראים להם, אפרופו רליגיוזים או בובמייסס או כאלה, אבל אלה היו החיים והחוויה, חווית המציאות של האנשים אז. אולי גם היום, I don't know, הייתי לא מזמן ברטריט באנגליה והגיעו שני מורים אמריקאים ללמד, הייתי בסלף רטריט אבל נכנסתי להקשיב לשיחת דהרמה והמורה האמריקאי שהיה במקצועו עורך דין, ישב ושיחה שלמה דיבר על ישויות שנקראות דוות שחיות בין הקיר לתקרה במרווחים האלה, כן? זה היה מאוד מעניין. O.k, refreshing, קצת אני חושבת תגובת נגד לתנועת המיינדפולנס שעשתה חילון קצת קיצוני ללימוד ולתרגול של הבודהה וזה ככה בסוגריים. אפרופו התמסרות, זו מילה שהולכת קצת נגד הזרם החילוני אם תרצו. אולי לא, תבדקו את זה אולי באמצע ובסוף תכף. בכל מקרה, נחזור לבודהה שהתעורר ואמר no way I'm not gonna teach, בפאלי הוא אמר את זה, מישהו קלט אותו, איך אומרים את זה בפאלי קרן? מי שקלט את המיינד שלו, את המחשבות שלו, מישהו קרא מחשבות, זה היה יצור שמימי, סוג של אל שנקרא ברהמה, והוא מייד התגלה מולו פיזית ואמר לו: לא לא לא רעיון רע, בתרגום שלי, אולי בכל זאת? אולי בכל זאת תשקול ללמד כי, ואז הוא נתן לו את הטיעון המוחץ, יש יצורים עדיין פה ביננו שיש להם רק מעט אבק בעיניים, מעט אבק בעיניים. זאת אומרת, אוקיי, מה שראית זה נכון ורוב האנשים לא רואים ממטר, הכל כל כך מלא בטרדות, דאגות, שכבות מגן וכו' אבל יש עוד כאלה שיש להם רק מעט, אז אם אתה תלמד את הדהמה, את הדרך והתרגול והתרגולים שמובילים לחופש המוחלט השלם המלא של הלב והתודעה, הם יוכלו להתעורר. בבקשה תלמד את הדהרמה. הוא ביקש ממנו שלוש פעמים ותתייקו לכם את זה איפשהו אם במקרה תפגשו את הבודהה או איזשהו בודהה, אם מבקשים מבודהה משהו שלוש פעמים הוא חייב. יותר נכון היא חייבת. אוקיי? תבקשו ממנו שלוש פעמים לא משנה מה זה יהיה, חייבים להגיד כן. אז הוא אמר כן והוא לימד אבל רגע לפני שהוא לימד ורגע אחרי שהוא אמר כן, באופן ספונטני, ככה מופיע בטקסט, יצא ממנו בהשראה כזו מאוד, אני מוצאת את זה מאוד מתוק, בית שיר, ובשיר הזה, הוא פשוט דיקלם שיר, ובשיר הזה, הוא בירך, זה היה שיר ברכה, וחלק מהשיר זאת הברכה הזאת ובברכה הזאת הוא אמר: "מי יתן שאלה שיש להם אוזניים.." זאת אומרת לפני אלפיים שש מאות שנה הכוונה היתה למי שמסוגל לשמוע, לא רק פיזית, אלו שיש להם אוזניים באמת "...ישחררו את האמון". זאת היתה הברכה שלו. מי יתן ונשחרר את האמון, זאת אומרת, חלק מהתפיסה היא שהאמון הוא בתוכנו אבל אולי כבוי, אולי כלוא, אולי סגור, אולי מסוגר מאחורי סורג ובריח מפחד של פגיעה מרעיונות כוזבים, מכל מיני סיפורים ובעצם המפתח בידיים שלנו לשחרר את האמון. משם הדרך פתוחה. משם הדרך פתוחה. ואם נחזור למילה התמסרות שיש בה מן האיכות הזאתי של השדהה, של האמון, של האמונה, של הביטחון, אתם תראו כמה שהם קרובים יחד כל המונחים האלה כי הם באים יחד. התמסרות זאת מילה קצת טריקית בתרבות שלנו, אנחנו אולי מייד נחשוד במי או במה שמציעים לנו להתמסר אליהם. יש לנו כל מיני גורואים כוזבים ובצדק בראש  ובעולם הרוח, בעולם הדעת, זה ראוי לחשד אולי פי כמה. כל מיני כתות שגונבות דעת, דתות מנצלות, כל מיני אנשים, גורואים מטעם עצמם וכולי,  הם הוציאו שם די רע למושג הזה, "התמסרות" ואפילו לאמון בכלל. מאידך אני רוצה להזמין אותנו להסתכל גם בזה, על מה אנחנו, למה אנחנו מתמסרים בעצם? אנחנו מתמסרים לכל כך הרבה דברים  בחיים שלנו. אנחנו מתמסרים למה? תסתכלו למה אתם מתמסרים בחיים שלכם? צפייה בטלויזיה? פייסבוק? יש לי חברה שבסטטוס שלה בווצאפ מופיעות שתי מילים: "סופרת לייקים". אולי לזה התמסרנו? אולי אנחנו מתמסרים לריבים? לאנשים שקרובים אלינו? אולי אנחנו מתמסרים לתחושת הצודקת מול תחושת מישהו אחר שהוא פגום? אולי אנחנו מתמסרים לתחושת הקורבן? אולי נתמסר דווקא לחוויית הנפרדות שלנו מהעולם? הבדידות, הבידוד, בידול? אולי אנחנו מתמסרים בכלל בלי שאנחנו שמים לב לכל מיני רעיונות ודעות שרווחים בתרבות שלנו בלי לבדוק אותם בכלל? אנחנו מתמסרים להרגלים שלנו, רבים, רבים, רבים, מהם בכלל לא טובים לנו, לא מיטיבים איתנו. מתמסרים למראה שלנו, למה נאכל, למה נלבש, להציג את עצמינו באיזשהו אור טוב, למה יחשבו עלינו, למה כבר חושבים עלינו ועם יד על הלב הרבה מהדברים שאנחנו מסורים ומתמסרים אליהם זה די ג'אנק. תאכלס זה גם יכול להיות ממש ג'אנק, ג'אנק פוד. הרבה פעמים junk thoughts. אורח חיים שהוא פוגעני לנו, פוגעני למישהו אחר, למסרים של תרבות הצריכה שאין בה אגב, שמעתי לא מזמן, זה נורא חמוד: "זה לא תרבות ואת לא צריכה"  וכל הסיפור של החומרנות הזאת סביבנו שמגיעה מהאורח הראשון, זוכרים אותו? או אותה? האורחת של החמדנות, ההצמדות, ההשתוקקות:    I got to have it,  I got to have it. Black Friday. Go for it.  
וכל כך הרבה מסרים אנחנו מקבלים בתרבות הזאת שמשפיעים עלינו מאוד, שוטפים לנו את המוח, שאם רק נקנה את זה ואת זה, אז, נהיה מאושרים. אם רק נראה בצורה מסוימת אז נהיה מאושרים. אם רק יהיה לנו כך וכך, אז נהיה מאושרים. What ever it is  בתרבות הזאת.
 ובלי לשאול הרבה שאלות, הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמינו מאמצים את הערכים האלה שאולי הם בכלל לא הערכים שלנו. ואולי בכלל אנחנו לא יודעים שאנחנו יכולים רגע לפתוח כמה דרגות חופש ביננו ובין הערכים האלה. אנחנו מאמינים שככה זה ואלה הם החיים ואין מה לעשות וככה זה אצל כולם. כשאנחנו מדברים על, סליחה בעד המילה, הדרך הרוחנית, יחסים שמושתתים על התמסרות יכולים לקחת אותנו מאוד רחוק מהסלף הקטן הצר המצומצם, מתוך חומות גבוהות שמסתירות את העולם האמיתי על הקסם שלו והמורכבות שלו למרחב שהוא גדול, עצום לאין שיעור שנפרש לנו כשהחומות האלה נופלות.
וההתמסרות יכולה להיות ללימוד, ההתמסרות יכולה להיות לתרגולים, ההתמסרות יכולה להיות לאדם או לקהילה, אבל! ואני רוצה ככה שתשמעו את זה עם כל האוזניים ועם אוזניים יחפות ועדיף עם אוזניים שקשורות ללב. זה טוב שההתמסרות תגיע עם מלוא חופניים של יכולת הבחנה, של אינטיליגנציה בריאה, אולי אפילו ספק, ספק בריא, לא ספק שמפסיק, לא ספק שעוצר אלא ספק שאומר: רגע רגע, שנייה, לפני שאני צולל ראש לתוך הדבר הזה, בוא נבדוק קודם כל, בוא נבדוק קודם קול. ואיך נבדוק? ופה זה הופך להיות יותר ויותר טריקי. קחו נשימה עמוקה, זו דרך ארוכה. איך נבדוק את זה? כדי שנתמסר למשהו או למישהו אנחנו נרצה הרי לדעת שאלה הם דברים שמיטיבים איתנו נכון? ואנחנו נרצה גם להיות מוכנים לבדוק את זה. עכשיו בבודהיזם זה מופיע מאוד ברור אגב באיזשהי דרשה, גם מאוד יפה, אחת מהסוטות של הבודהה שהוא מדבר לאנשים שבאו אליו, בני הקלאמה, ושאלו אותו: עם כל הכבוד לך מר בודהה, אדון מואר, יש כמוך בהודו עשר בשקל, עשר ברופי, איך נדע שדווקא אתה מדבר אמת. איך נדע דווקא לתורה שלך להתמסר. והוא אמר להם דברים מאוד יפים כתשובה, הוא אמר להם: אל תאמינו לאף אחד, גם אם הוא מהזקנים החכמים של השבט שלכם. גם אם זה משהו שכתוב בכתבים העתיקים שלכם. גם אם זה משהו שמישהו שאתם מאוד סומכים עליו אומר לכם. גם אם זה משהו שאתם חושבים שזה נשמע ממש טוב ומשהו בכם אומר: כן כן. רק אם בדקתם את זה בנסיון שלכם על עצמכם רק אז תגידו לזה כן. אני מוכנה לבדוק את זה. זה צד אחד של הסיפור של ההתמסרות. מצד שני ושלישי ורביעי יש פה מלא רבדים. אם זה היה כל כך פשוט אז היה כל כך פשוט, אז היינו מנסים, היינו בודקים ואז היינו אומרים טוב, כן, לא. מה לעשות, האנשים, בני אדם, לא יודעת אם שמתם לב לזה, אנחנו לא יצורים רציונליים. זה מוכח מדעית, מחקרית  What ever it is שאתם חושבים על עצמכם.
אז איך נדע? למי לתת את האמון? יש משפט נורא יפה של המינגוויי שחברה שלחה לי לא מזמן:
"The best way to find out if you could trust some body is to trust him" 
או, ריסקי, מפחיד, רגע, שנייה, בלי תעודות ביטוח, ביטוח חיים, ביטוח נגד שבירות, נגד שבירות לב, נגד פגיעות, לא נזוז? הלוואי שהיינו יכולים לתת לעצמנו את הביטחונות האלה. הלוואי שהחיים היו יכולים לתת לנו את הבטחונות האלה. ויש גבול לכמה אנחנו יכולים לבדוק, ומתישהו מגיע הזמן של יש איזשהי אמירת כן פנימית בתוכנו, כן אני מוכן! כן אני מוכנה! זה לא בדיוק מה שחשבתי, זה לא בדיוק שלם כמו שחשבתי אולי אפילו קצת מקולקל, אולי אפילו קצת שרוט, אולי אפילו קצת מעוך, שבור, סדוק, אני אגיד לזה כן! Anyway.
וזה סוג של קפיצת אומץ כזאת כי גם את האיכות הזאת יש בתוך ההתמסרות. את האומץ אולי להיפגע, את האומץ אולי להיות בלא ידוע.   ומה קורה כשהאמון מתנפץ, מה קורה כשהוא נשבר. 
 
יש סיפור כזה על איש אחד שנופל לתהום וברגע האחרון הוא מצליח להאחז באיזה זיז של סלע שבלט שם ובאיזה שתי אצבעות הוא מחזיק אותו ופתאום הוא קולט שהסלע הולך להשבר, הולך להשבר ותכף הוא צונח לתוך התהום. הוא היה איש חילוני ועדיין ברגעים כאלה... הוא התחיל להתפלל ולצעוק אל אלוהים: אלוהים תעזור לי, אלוהים תעזור לי. הוא התבלבל. הוא היה צריך לבקש אלוהים תעזרי לי, אלוהים..  ואז נשמעה בת קול של אלוהים או אלוהימה, מי שזה לא יהיה שמנהל פה את העניינים אולי, : הכל בסדר, אל תדאג אני אעזור לך, just let Go
האיש מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, למעלה למטה וצועק חזרה: אפשר לדבר עם מישהו אחר? ...
 
כל כך הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו עומדים מול המקום הזה כמו ננעצים כמו נעץ אל הקיר, אין לנו ברירה, משהו מבקש לתת את האמון, אנחנו חייבים , נדרשים לתת את האמון ומשהו מתחיל להישבר. אנחנו מסתכלים למטה אל התהום, הפחד הכי גדול שלנו, להתרסק. 
פתאום אני מלאה אסוציאציות, סורי, אבל זה מזכיר לי עוד סיפור... בסוף אנחנו נגיע לאנשהו.. 
מזכיר לי סיפור נורא יפה של ריימונד קארבר, מי שמכיר, הוא סופר אמריקאי שנותן דימוי מאוד דומה, סיפור דומה. הוא אומר: תדמיינו לכם איש שנופל ממטוס בלילה חשוך. פתאום הוא מגלה שאין לו מצנח  תחשבו רגע על הסיטואציה הזאת. איש נופל ממטוס בלילה חשוך, פתאום הוא מגלה שאין לו מצנח. ואז פתאום הוא מגלה שאין קרקע. אין קרקע.
מה קורה שם? מה קורה בכם עכשיו? אתם האיש שנופל ממטוס בלילה חשוך ואתם מגלים שאין לכם מצנח... ואז אתם מגלים שאין קרקע. מה זה אומר? האם זו נפילה עדיין?
מה קורה כשהאמון מתנפץ, נשבר. חשבנו שיש קרקע. גילינו שאין קרקע. מה קורה ללב כשהאמון מתנפץ ונשבר? יכול להיות שניקח נדר לכל החיים לא לבטוח יותר, לא לסמוך יותר.
כולנו בני אדם פה? בואו נסתכל מסביב, זה נראה לי, יש פה כמה פיות, אבל כל השאר אנשים, וגם הפיות זה עובד אותו הדבר, כולנו נבגדנו. אולי אפילו כולנו בגדנו. בכל מיני דרכים הפרנו אמון. בכוונה או לא בכוונה. מתישהו נשבר לנו הלב. נכון? אם לא נשבר לכם הלב עד עכשיו, תבדקו אם הוא עשוי מאבן. Maybe
אמר לי פעם איש חכם אחד:  We are all capable of great betrayal and of great love.
 כולנו מסוגלים לבגידות גדולות ולאהבות גדולות. יש משהו בתנועה הזאת של הלב, שמדברים עליה חכמי הזן כבר הרבה מאות שנים. מחשבה אחת מוארת- אנחנו הבודהה, מחשבה אחת חשוכה- הפכנו להיות המארה, הנגטיב של הבודהה. אבל מה קורה כשהאמון מתנפץ ונשבר? מה קורה ללב שלנו? אולי לקחנו נדר שיותר לא נפתח, שיותר לא ניתן אמון, יותר לא נשחרר את האמון? לא בכדי הבודהה איחל את זה: הלוואי וכולנו נשחרר את האמון. למרות הכל. למרות שנשבר בנו שבר גדול. ומה קורה כשנשבר בנו שבר גדול? נהיה סדק שדרכו, כמו שאומר הרב לאונרד כהן, דרכו נכנס האור. נכון?  
 
Ring the bell that still can ring,
forget your perfect offering,
there is a crack in everything,
that's how the light gets in.
 
ותראו, כשהאמון נשבר, לפחות מדבר אחד נפטרנו. מהפחד שהאמון ישבר. האסון כבר קרה. ויש חיים אחרי האסון. ולא רק יש חיים אחרי, יכול להיות שנגלה שאנחנו בחוויה הרבה יותר נינוחה ובטוחה. המגננה המתמדת 24/7 נגמרה  אין על מה להגן יותר  התרסקנו. זה יכול לקחת רגע אחד קצר ומייד אחכ כל הדפוסים חוזרים וככה אבל בוא נדבר על הרגע הקצר הזה שבו אנחנו מגלים שאין לנו מצנח וגם אין קרקע. הרגע הקצר הזה יכול להיות רגע מכונן בחיים. רגע שמלמד אותנו יותר מרוב רגעי החיים שלנו. רגע שמזכיר לנו משהו, שחושף, אם תרצו, משהו על הטבע המתיש הזה שלנו. הטבע המתיש של החיים. הטבע המתיש של העולם.
הלן קלר שהיתה דמות מופת בשבילי. אישה שכילדה מאוד קטנה חלתה והפכה להיות עיוורת חרשת אילמת. היתה אשת רוח מאוד גדולה. היא אמרה: ביטחון היא דעה קדומה. ולא קיים בטבע וילדים לא מרגישים את זה בכלל.
Life is a daring adventure or nothing at all.
החיים הם הרפתקה נועזת או שום דבר. רק זה. הלן קלר.
 
מה קורה לנו בתרגול כשאנחנו מתמסרים? מה קורה לנו בחיים כשאנחנו מתמסרים? אולי כשהשכבות שלנו מתחילות להסדק, לנשור, להתנפץ, דווקא כשיש אסון ושבר ומשבר, סדרי העדיפויות שלנו הופכים להיות יותר ויותר ברורים. ומי שחוותה משבר גדול יודעת שבאופן מוזר יש בזה גם הקלה. וקצת כמו... יש לאג'אן צ'ה, המורה של ג'ק קורנפילד, את הסיפור הזה שמישהו הביא לו פעם ספל תה מאוד יקר מפורצלן ומישהו העיר לו על ייקרות הערך של הספל הזה, אתם יודעים, הוא היה נזיר ומה לו ולזה, ואג'אן צ'ה, המורה הגדול הזה אמר לו: מבחינתי הספל הזה כבר שבור, ובגלל שאני כבר רואה אותו כשבור אני יכול להנות ממנו עד תומו. אין את ההיקשרות וההיצמדות שאומרת אוי ואוי מה יהיה, רק שזה לא ישבר. היי! אתם יודעים מה? החיים זה דבר שנגמר. והכל משתנה כל הזמן ומשהו בידיעה של המונח הזה שנקרא בפאלי אניצ'ה, חולפיות, השתנות מתמדת, יכול לפתוח את הלב שלנו, לא אל היאוש שמגיע אולי כתגובת: "אוי לא, אז מה כל זה שווה", אלא משהו הרבה יותר מעניין ועמוק ועשיר מזה. ייקרות הערך הזאת של החיים שלנו, של האנשים שיקרים לנו. ואם אנחנו מדברים רגע על התמסרות, לשבר, למשבר, לאובדן, לכאב גדול, לאבל, לשכול, לבגידה צורבת, התנועות האלה של החיים שאף אחד לא בוחר בהם אבל הן קורות לנו והן מזכירות לנו בבת אחת שהכל משתנה, שאנחנו מועדים כבני אדם ללב שבור וגם שהלב יכול להתאחות ויכול להתרפא והתנועה הזאת של נתינת האמון היא בידיים שלנו. זה כמו מבשל אותנו לאיזשהי נקודת רתיחה, מוריד מאיתנו את מה שהוא מיותר, את מה שהוא לא אותנטי. אנחנו מתגבשים מתוך השבר והמשבר והאובדן והכאב, הרבה פעמים אמיתיים הרבה יותר. ואם אנחנו נוכל להסכים להתמסר להשאר דווקא ברגעים האלה, לא רק בהם, גם בשמחה, נדבר על זה תכף, אבל ברגעים האלה ברגעי היאוש האלה, ברגעי הגיהנום האלה בלי לסגת, בלי לסגור את הלב, בלי לברוח להסברים פסיכולוגיים, להסברים רוחניים, בלי לעשות עוקפי קלקיליה כאלה, Spiritual bypass, 
בלי לחפש וגם בלי למצוא אשמים, לא אותנו ולא מישהו אחר. וקצת לחיות על חוד התער. המיינד משתגע שם, הוא חייב למצוא תשובה. מכירים את זה? חייבים את התשובה. מישהו פה מה? 42 מה התשובה? מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.  (To much meditation...)
 אבל אם אנחנו נוכל להתאמן בלהסכים להיות ברגעים האלה של: 
Oh my god, i've no idea what gonna happen next. 
אין לי מושג מה ואין לי מושג איך להכיל את הדבר העצום הזה שקורה, של השבר, המשבר, האובדן, הכאב, או גם השמחה, הקלות, ההתעלות או גם הנורמליות, השעמום, השום דבר לא קורה. מה שזה לא יהיה שזה ה- Razors edge שלכם.  
הנקודות האלה שהן כמו גדולות עליכם ולכן מכריחות אתכם לגדול, אם נשכיל להזכר, להשאר שם רגע בלי מייד למצוא פתרונות, מייד לסדר את זה, מייד לבקבק את זה, מייד לארגן את זה באיזה מגירה, לתת לזה כותרת, תוית, לברוח מזה, לספר על זה, כל אלף ושמונה התנועות שאנחנו עושים כבני אדם כדי רק לא להיות עם זה, רק לא להתמסר לזה. אם נסכים כן לפגוש את זה,  
 To look the tiger in the eyes. 
הרי שהחיים יכולים סוף סוף להניח עלינו ידי הריפוי הטובות שלהם, לשלוף את המיותר, להתיך את הסגסוגת מהזהב ולצקת אותנו במין תבנית אדם שלנו, בצלם שלנו, התבנית המקורית שלנו אם תרצו - טבע בודהה.
לכאב נפשי או כאב פיזי יש יכולת טובה להמיס את הלב. מדברים על זה בהרבה מסורות. איכשהו זה עושה את זה מהר. יותר מכל מיני דברים אחרים. "יש שמועה שאומרת", זה משפט של סול בלו, "שמועה שאומרת שגם האהבה עושה את זה". Good luck. איכשהו זה יותר נגיש לנו.   אבל במידה רבה זה תלוי בהתמסרות שלנו. לא בחוסר אונים אלא דווקא מתוך ההכרת ערך שלנו. מתוך הכוח שלנו, היופי שלנו. אנחנו כמו מגישים את עצמנו מנחה לחיים שממילא עושים בנו כרצונם, אני לא יודעת אם שמתם לב לזה. מספיק רבע ישיבת מדיטציה כדי לראות מי פה אחראי על העיניינים. בטח לא אנחנו.
ההתמסרות מקצרת לנו את הדרך. לוקחת אותנו מהשרדות  נטו דרך מנגנוני ההגנה הידועים שלנו אל מה שיכול להיות ההתמרה הגדולה. בתרגול שלנו, למה אנחנו מתמסרים? אנחנו מוזמנים להיות עם הנשימה, מוזמנים להיות עם האורחים, מוזמנים להיות עם התחושות כפי שהן, מוזמנים להיות איתנו כפי שאנחנו. וכל כך הרבה פעמים למה שנתמסר זה דווקא לקולות שלא מיטיבים איתנו, לקולות שאומרים לנו: you are not good enough, את לא מספיקה כמו שאת, את יותר מדי מזה, את פחות מדי מזה, You are too much. אל תגבירי, תתכווצי.
למה אנחנו בוחרים להתמסר? בכל רגע מתחוללת התמסרות. תשימו לב לזה. אין חלל ריק. אם אנחנו לא מתמסרים למה שיקר לנו, משהו אחר חוטף אותנו. עניין של סדרי עדיפויות. יש שורה כזאת משיר של לאה גולדברג, פתאום זה עולה לי:"אם ליבנו איננו עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד, הוא עונה לכאב הגבוה". הלב ב- Respond כל הזמן ויכול להיות שמה שנתמסר זה לתחושה של Poor little me. לתחושת קורבן. ההקטנה שלנו את עצמינו זאת התמסרות פר-סה ולמה שנתמסר זה מה שנהפוך להיות, תשימו לב לזה, תבדקו. למה אתם מתמסרים?
יש את האיכות של Letting go  בהתמסרות. התחלתי לדבר על זה קודם. יש משפט נורא יפה נדמה לי שהוא מתהילים אבל אני לא סגורה על זה, אולי יונתן יודע יותר: " הרפו ודעו כי אני אלוהיכם" נכון? ככה זה עובד? משהו בהרפייה ואז מתרחשת ידיעה. יש הרפייה , יש Letting go, יש התמסרות למשהו ואז הידיעה יכולה לעלות וכשאנחנו מתמסרים לתרגול קורה בדיוק אותו הדבר. אנחנו מתמסרים בסך הכל לתנועה הפשוטה הזאת של תשומת לב למה שקורה עכשיו, משהו בנו יכול להשען אחורה ואז האינסייטים, התובנות יכולות להרים את הראש ופתאום להציג את עצמן לפנינו, להיות נודעות, להיות נחוות, לשנות אותנו מבפנים. אולי ההתמסרות הגדולה היא למשהו שאפשר לקרוא לו נהר החיים, להבנה שאנחנו והחיים זה לא שני דברים נפרדים. זה לא החיים שלנו אלא אנחנו הם החיים.
אולי יהיה יותר קל להבין את זה עם אחד מהמשפטים של דוגן שהיה מסטר זן גדול. הוא אמר: "הפרחים אינם פורחים באביב. הפרחים הם האביב". החיים הם לא שלנו. אנחנו הם החיים. החיים הם אנחנו.
למה אנחנו בוחרים להתמסר? על מה אפשר באמת לסמוך? על מה אפשר, במה אפשר באמת לבטוח? כשהבודהה עזב את הגוף, ממש המילים האחרונות שלו היו: תהיו אי לעצמכם. תבטחו בדהרמה, תבטחו בעצמכם. ובעולם שמשתנה תדיר, שאנחנו לא בשליטה על ארועי החיים שלנו, שהאורחים מגיעים לבקר, פה אנחנו מתאמנים בקטנה, אתם יודעים, קצת שעמום קצת עצבנות, קצת דחייה, קצת משיכה, קצת ספק, אנחנו בתוך קייטנה מאוד מוגנת פה. וכולנו מכירים את זה שפתאום יש איזה פעמון השכמה ובשורה לא טובה ופתאום הכל מיטלטל, על מה אפשר לסמוך? על מה באמת אפשר לסמוך? אז הזכרתי כמה פעמים במהלך השיחה הזאת את המונח הזה: טבע בודהה. אולי אפשר לדבר על האיכויות הטובות בנו שגדלות בזכות שאנחנו מסכימים/מות להתמסר אליהן. איכויות של חמלה, של אהבה, של נתינה, של סבלנות, של ידידות, איכויות של שמחה, כמו הפרחים האלה שהם החיים שלנו. את מה שנשקה, זה מה שיצמח. את מה שנטפח זה מה שיפרח בנו. ככה זה עובד. זה נורא פשוט. להתמסר למשהו טוב ונכון בתוכנו שזה מה שמחזיק אותנו דרך ארועי החיים האלה, דרך הגלים האלה הגדולים שלפעמים הם חתיכת צונאמי ולפעמים החיים הם נהר ארוך ורוגע, היה סרט צרפתי כזה פעם, נדמה לנו שהכל סבבה ואנחנו בשליטה ומתישהו גם זה משתנה. הכל משתנה. על מה אפשר לסמוך? אולי ההסכמה הגדולה הזאת ממש הסכמה גדולה להגיד "כן" למה שמיטיב, למה שתומך, למה שמצמיח אותנו כבני אדם עם מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו. להגיד לזה "כן" על חשבון "לא" למה שלא מיטיב איתנו, למה שלא תומך בנו, למה שלא מגדל אותנו. וכשאני מדברת עלינו אני מדברת על העולם. אנחנו והעולם לא נפרדים. זה אפילו לא "אני עושה למען העולם" זה "העולם הוא אני". אין שום הבדל. פעולה מיטיבה שאני עושה, משפיעה מייד. ההשפעה שלה היא בי ובעולם בו זמנית. זה לא אנחנו עושים למען העולם. אנחנו עושים למעננו. אנחנו זה העולם. 
יש משפט כזה של אג'אן צ'ה שדיבר על הרפייה. אפרופו. ועל התמסרות. על Letting go.
הוא אמר: " אם תרפו מעט, תהיה לכם מעט שלווה. אם תרפו הרבה, תהיה לכם הרבה שלווה. אם תרפו לחלוטין, תהיה לכם שלווה מוחלטת". תראו את התנועה הזאת שבאוטומט נאחזת ו... "אפשר לדבר עם מישהו אחר?...
לא לא לא....", אנחנו עוד בכוח רוצים להחזיק את ה, הרבה פעמים, השברים של משהו שכבר היה ונגמר. הקליפה של הגולם שכבר הפך לפרפר. כי זה המוכר וזה הידוע וזה הבטוח וכל השאר נראה לנו נורא מפחיד אבל, מה אם אין קרקע? אולי אין קרקע? אז כל השאלה של מה שנראה כחיים וכמוות הופכת להיות לא רלוונטית. הדואליות מתפרקת.
כשהמגננות יורדות, בעזרת תשומת הלב אני יכולה למשל להתמסר לתחושה של העינב בפה. לדמעות החמות, לאדמה שנושאת אותי, לבקשות הגוף, בעומק ההתמסרות, אני והדבר אליו אני מתמסרת הופכים אחד. אי-שניות שפותחת אותי להיות לא שונה ונבדלת ומבודדת יותר. אפילו רגע אחד קצרצר של התמסרות שלמה הוא רגע של חופש בו האני הקטן נעלם לטובת מרחבים אחרים עצומים ובמשנהו חוזרת ההתגבשות אל צורת מי שאנחנו חושבים שאנחנו אל ההזדהות עם השם והצורה, עם הגוף והתודעה, עם הרגשות ומצב הרוח והנפש, כדי לחוות שוב את הכאב שבוקע מהנפרדות. אבל רק הרגע הזה, רגע אחד שלם, הוא שלם כל כך והוא מאיץ חלקיקים אטומי לכיוון של התעוררות. וכמו הגל שנמס בחזרה אל תוך המים הגדולים, בין שתי תחנות עצומות מימדים של טרם-היינו ושל אחרי -שנהיה, ההסכמה הגדולה להגיד לזה "כן", להגיד לנו "כן", להגיד "כן" לחיים.
 
שיר אחרון לסיום של רומי: 
I am filled with you
Skin, blood, bone, brain and soul.
There is no room for lack of trust or trust.
Nothing in this existing but that existing.
אני מלא בך- אור, דם, עצם, מוח, נשמה.
אין מקום לחוסר אמון או לאמון.
מאומה בקיום הזה
מלבד קיום זה.
 
בואו נשב יחד כמו שאתם. 
 
אני רוצה להקדיש את השיחה הערב לעילוי נשמתו של ריצ'ארד אלפרט, הידוע בשם באבא רם דאס, מורה גדול שעזב את הגוף ופתח דרך לרבים רבים מאיתנו, דרך אל החופש. מי יתן והשיחה הזאת הערב תבשל אותנו ככה לפתוח את הלב להתמסרות השלמה המלאה שלנו.
 (אמן! - הערת המתמללת 🙂)
Share | Download(Loading)
Podbean App

Play this podcast on Podbean App